מי הם "כלות וחתני האור"? סופרות/ים, משוררות/ים וחוקרות/י ספרות, המצטיינות/ים בכתיבתן/תם, במחקריהן/ם הספרותיים ואף בהתנדבותן/ם לקהילה. בדרך כלל אנו מקיימים ערב זה כל שנה בחג החנוכה - חג האור. משום שבחנוכה 2020, הכבידה הקורונה ידה עלינו, חגגנו את "ערב פרס האור" במועד שהוא בין "יום ירושלים" לחג השבועות והאור, מה רב! השנה נבחר כ"חתן אור" הסופר, המתרגם וחוקר ספרות הילדים - יהודה אטלס.
אחרי דבריו של צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים, נשא דברים מר גיל סגל, סגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר המועצה הציונית בישראל: "שמחנו להעניק את פרס האור יחד עם הגברת שמחה סיאני, סופרת ומשוררת, אשר יזמה ומובילה פרויקט זה כבר עשרים ושמונה שנים. השנה הוענק הפרס ליהודה אטלס בשל תרומתו הרבה לחברה הישראלית עם סיפורים ושירים, שליוו דורות של ילדים, ובשל פועלו החשוב בהעלאת המודעות דרך יצירותיו לנושאים חשובים, כמו נוער בסיכון, אין ראוי ממנו לפרס זה!
אנו, במועצה הציונית בישראל, עוסקים בעשייה רבה ברחבי הארץ ובקידום שורה של מיזמים חברתיים וחינוכיים, כולל בנושא החשוב של נוער בסיכון. בין השאר, יוזמה משותפת עם כפר הנוער "רמת הדסה", במסגרתה אנו מלווים עשרים נערים בסיכון בפעילות מורשת במשך השנה. על כן, אנו מכירים את חשיבות השיח בנושא ויודעים להוקיר את יהודה על כך, דבר הנותן לו במה משמעותית. אנו רוצים לאחל לו עוד שנים רבות של בריאות ויצירה מעוררת השראה".
סופרת לילדים וידידה מזה שנים של "חתן האור" היא גליה עוז, שאף דיברה בשבחו: אם לא היו מייסדים את הפרס הזה לפני עשרים ושמונה שנים, היה צריך להמציא אותו רק כדי לציין את האיש המואר הזה, יהודה אטלס. אנשים מוארים באמת מתייחדים בתכונה שאפשר לקרוא לה, בעדינות, רוח צעירה, שלא לומר אינפנטילית. ילדים הם אנשים מוארים, או שיש להם סיכוי טוב להיות מוארים. האמת המדעית שאני הולכת לגלות לכם היא שיודה אטלס הולך ונעשה צעיר יותר עם השנים. עובדה: חוש הצדק שלו לא מתעמעם. אין בו גרגר של ציניות. הוא מתרגז מול אי-צדק. הוא מתגייס למען מטרות חשובות. הוא מתלהב כשהוא רואה יופי. הוא מתפעל מאוכל, בעיקר מכל מיני דברים חמוצים וכבושים. מי שיסתובב עם יהודה אטלס בשוק הכרמל, ייווכח שאכן מדובר בילד. נלהב, רוצה לגעת בכל מה שהוא רואה, לטעום ולהריח. ויחד עם זה, הילד הזה עובד עם מכחול מדויק מאוד.
איטאלו קאלווינו כתב בספרו "שיעורים אמריקניים", על מכשירים שהספרות משתמשת בהם, ובין השאר הוא כתב על מעלה אחת, דייקנות, שמאפשרת לספרות להמריא. קאלווינו הגדיר שלושה מובנים עיקריים לדייקנות:
1. תוכנית מוגדרת היטב ומחושבת לעיצוב היצירה.
2. העלאת תמונות חזותיות צלולות, חדות ובלתי נשכחות.
3. לשון המדייקת ככל האפשר בייצוג גווני הגוונים של המחשבה והדמיון.
וכך כתב יהודה אטלס:
אולי זה מעליב לפעמים/ אולי זה עובר את הגבול/ אבל אם מנשקים אותי על הפנים/ אני תכף מנגב בשרוול.
בבקשה: כל מה שקאלווינו ביקש, בארבע שורות מחורזות. התוכנית המוגדרת היטב, שמתחילה בהתגרות - אולי זה מעליב ואולי עובר את הגבול - ומסתיימת בפאנץ' ליין. וההומור! תמיד מצחיק בלי מאמץ. התמונה החזותית הצלולה והבלתי נשכחת גם היא כאן: הילד שמנגב את הפנים בשרוול אחרי שמנשקים אותו. ולבסוף - הלשון שמייצגת בדייקנות את המחשבה והדמיון. אבל רגע, איזו לשון? לא שמנו לב שיש כאן לשון בכלל. הקשבנו ולא חשבנו על השפה, לא ספרנו אותה.
אם מנשקים אותי על הפנים אני תכף מנגב בשרוול - זה נלקח מהרחוב, מהעולם, מהטבע. אפס אחוזי מליצה, אפס התייפייפות. ובכל זאת, שירה. השפה - ילדית אבל לא מתנחמדת - שקופה לגמרי, ודרכה רואים את הנפש.
אני מוכן לא לאכול שוקולד/ אני מוכן שלא יקנו לי צעצועים/ אני מוכן שלא ירשו לי לצאת לשחק/ אני מוכן אפילו לקבל מכות./
העיקר - / לא לבקש סליחה.
כאן יש שאיפה לעצמאות. כאן יש חיפוש אחרי חרות ואותנטיות, וילדים מזדהים אתו גם אם הם עדיין לא יודעים איך להגדיר את המושגים האלה. המשורר מעז באומץ בבלתי רגיל לכתוב שיר שיש בו התרסה, שמסתיים בהתרסה. העיקר לא לבקש סליחה! אומר המשורר, ומאתגר את הדרישה להנדס ילדים בתבניות של צדק, חיברוּת, פרגמטיות. שיר אנטי חינוכי להלל.
ועוד שיר היקו קטן, שכולו התבוננות שקטה:
את תפוח האדמה שצלינו/ במדורת ל"ג בעומר/ איש לא אכל - / כי הפך לגחל.
והנה עוד:
כשאימא מקלפת תפוז/ יוצא לה שלם ונקי ויבש;/ אבל כשאני מקלף - / תמיד יוצא קווץ'.
שתי תמונות חדות ובלתי נשכחות, התפוד שהפך לגחל, התפוז שנהיה קווץ', וכל שיר מוגדר ומחושב עד לשלמות, בלי מילה מיותרת. לכאורה, אין בשתי התמונות האלה דרמה ואין קונפליקט, וכאילו הכל נכתב בהשלמה. אבל מי שמקשיב, יזהה גם תלונה. ומתח, וציפייה.
ובלי שום מאמץ מבקיע החוצה מתוך המילים האלה חום בלתי רגיל, שהוא כשרון אנושי שמי שלא ניחן בו, לא יוכל לעולם לשחזר אותו. ובה בעת, בשורות האלה יש גם משהו מפוכח, ענייני, שיודע את הגבולות. והשיר מסתיים תמיד במקום הכי גבוה, בפסגה קטנה, גם כשמדובר בתבוסה או בוויתור, גם כשזה נהיה גחל או קווץ'.
והחיוך - ההומור - אף פעם לא בא על חשבון הכבוד לילד.
אנשים זרים/ שאני בכלל לא מכיר - / ממקומות אחרים/ וגם פה מהעיר -/ הייתי רוצה שיידעו כולם/ שיש ילד/ אחד בעולם/ והילד הזה/ הוא/ אני.
זאת המתנה שיהודה נתן לילדים: ההיתר לקרוא טקסט שמעודד אותם לאהוב את עצמם, לדרוש נראות, להיות גרנדיוזיים. לכבוש את העולם. אדם מבוגר יקרא את השיר במשקפיים אירוניות, שקולות, ספקניות. אבל הילד קורא אחרת. קורא ומצמיח כנפיים".
פרופסור אריאל הירשפלד אף הוא נשא דברים לכבודו של "חתן האור". אריאל הירשפלד הוא מבקר תרבות וספרות, מסאי וחוקר ספרות עברית ופרופסור מן המניין בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים: "יהודה אטלס שינה מיסודה את דמות הילד בספרות הילדים הישראלית. מאז "והילד הזה הוא אני" ואילך, בונה אטלס תפיסת-אישיות מורכבת ואינטגרטיבית של הילד, בהבדל עמוק מן התפיסה המסורתית, ה"קלאסית" המנוסחת היטב בשירה הנודע של לאה גולדברג "הילד הרע":
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע, שניכנס לי בפנים -
התפיסה הקלאסית מחלקת את האישיות ומנתקת בין חלקיה חלוקה מוסרית. ה"אני" אינו מכיל את ה"ילד הרע" אלא מקיא אותו מתוכו ומוקיע אותו. הוא בבחינת סתרא אחרא נסתר ואינו נלקח בחשבון ברצינות. בהבדל עמוק מן התפיסה הזאת מבקש אטלס דווקא אחר חשיפה של פנים שאינן זהות רק עם נימוס, נדיבות, ענווה ונמיכות-רוח. הילדים ביצירתו מגלים יצרים, תוקפנות, רצונות עזים, תחושות-גדלות או בהלה קשה. אטלס מציג תפיסה רחבה ומתרחבת של האישיות ומבקש לכלול בה גם את "הילד הרע" שבאדם. אטלס עושה זאת דווקא משום ששירתו מבקשת ליצור אדם אתי האחראי למעשיו על כל פניהם - אחריות אינטגרטיבית על אנושיותו.
ספרו האחרון - "ילדים של אף אחד" ממשיך את הקו הזה אך פונה בו לדרך מאתגרת במיוחד - הוא שירים המבטאים ילדים פגועי אלימות, דחייה, הדרה והזנחה, והם בו בזמן שירים שנועדו גם (!) לילדים אלה ממש. בכך מרחיב את מושג "הילד הזה הוא אני" וכולל בו גם את הילד המוכה, הנעלב, הנעזב והמנודה.
אטלס עשה בכך מעשה אתי בעל חשיבות עליונה: הוא פתח את השירה הישראלית אל מכלול החברה הישראלית, הכוללת גם את המודרים מן המרכז הנורמטיבי. אטלס ממשיך בכך את המהפכה השקטה אך רבת ההשפעה שחוללה שירתו ומרחיב אותה אל תחומי הסבל הנורא של הילדים ובני הנוער שלא זכו עד היום לשיר הרואה אותם ומקשיב לרחשי לבם".
בחלק השלישי והאחרון, נקרא את דבריה של רעיית "חתן האור", שגילתה "סודות מן המטבח" של בעלה, את דבריה של ד"ר ליליאן דבי גורי וקטעים נבחרים מדבריו של יהודה אטלס בתום הטקס.
