עיתון הארץ בחר ביום חמישי (27.05.21) להקדיש את מיטב גיליונו לתעמולת החמאס בכך שפרסם בעמוד-הכותר ובעמוד החדשות אחריו פעמיים את צילומי הילדים והנוער הערבי בעזה שלכאורה נפגעו בהפצצות חיל-האוויר. העורך גם בחר לנסח כותרת מעל התמונות בתוכן של הטפה פטרונית בנוסח "כשמנהיגים פותחים במלחמה הפגיעים ביותר משלמים את המחיר" (עמ' 3).
אמנם הכתבה כולה על תמונותיה הועתקה מן "הניו-יורק טיימס" - אך זה לא מצדיק את פרסומה, כי ליהודים המשפיעים במערכת האמריקנית אין שום עינין אמיתי במדינת ישראל. הם נתונים עדיין להשפעת ברק אובמה ולאגף הקומוניסטי של הדמוקרטים, הבוחר לקרוא לעצמו "ליברלי" או "פרוגרסיבי" - ומזדהה עם התעמולה המוסלמית והערבית בכל ענין המתייחס לארץ-ישראל ולמדינת היהודים.
בפרסום מאסיבי ושערורייתי כזה - הארץ עלול להראות כמזדהה עם החמאס ומתנגד להגנה על העם היהודי בארצו. בכך הארץ משתף עצמו בלוחמה הפסיכולוגית נגד מדינת ישראל. אין לכך שום תקדים בינלאומי - פרט לשנאה העצמית היהודית כתופעה היסטורית והיסטרית.
גם מבלי להתייחס לסימן השאלה בדבר נכונות הידיעה ונסיבות המוות של ההרוגים - ומבלי לבקש מן "הניו-יורק טיימס" הוכחות אובייקטיביות לאימות התמונות ותוכן הכתבה - ברור כי כל אלה נמסרו לאמריקנים על-ידי הטרוריסטים של החמאס - והפליאה הגדולה היא על מו"ל הארץ ועורכיו שהפכו בפרסום תעמולתי בלתי-אמין כזה לסנגורי הארגון המפציץ את יישובי עוטף-עזה וערי הפריפריה מזה עשרים שנה. נכון שקיים חופש עיתונות - אך ניתן לומר שחופש זה אינו חייב להיתרגם לתעמולת-אויב. יש גם פתגם עתיק הקודם בחשיבותו לחופש העיתונות האומר שכאשר רועמים התותחים - המוזות שותקות. לא שמענו ולא ראינו שרבבות הילדים הגרמנים שנהרגו בהפצצות בעלות-הברית בברלין, דרזדן והאמבורג - זכו למודעות אבל בעיתונות הבריטית והאמריקנית.
כאשר בזמן לחימה האויב מנסה בתעמולת סרק להחליש את מדינת ישראל - גדעון לוי בהארץ מסנגר (הארץ 30.5.21) על הפרסום בעתונו - אך מבלי להזכיר כלל שהאלטרנטיבה להפצצות שלנו כמענה לרקטות - אינה קיימת - אלא אם היו מקריבים מאות ואולי יותר חיילים במבצע רגלי לתוך עזה. בנסיבות אלה האם הארץ מתנגד לניסיון הישראלי להתגונן באוויר מפני אלפי הרקטות של הערבים?
אולי לא בכוונה תחילה - הקנאות השמאלנית האידיאולוגית של מערכת הארץ גרמה לה להתפס דווקא לתעמולה הערבית - כאילו המו"ל והעורך אינם יודעים שמדינת ישראל היא היחידה בעולם המקישה על דלתות האויב לפני שהיא פותחת בפעולה צבאית, כולל הפגזות. אך כל אלה לא מנעו מעמוס שוקן, נכד לציוני זלמן שוקן שכיהן כיו"ר הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית - ובן לגרשום שוקן שצידד שנים רבות בשמעון פרס ובמשה דיין "הניצים" - להקדיש את עמודי עיתונו לתעמולה המשרתת רק את האויב, תפקיד של "פייסן" עליו אמר צ'רצ'ל - "פייסן הוא זה המאכיל תנין בתקווה שהוא יהיה קרבנו האחרון". (בבית-הנבחרים בלונדון, ינואר 1940 - ראה במילון אוקספורד לציטוטים פוליטיים 1997, עמ' 90).
כדאי לצטט את הגדרת המושג "תעמולה" כפי שמופיע בפרסום של האנציקלופדיה למדעי החברה, כרך 5, עמ' 895 הוצ' ספרית-פועלים שם נאמר: "את התנהגותם של בני-אדם אפשר לכוון... ע"י שכנוע (יצירת עובדות ודעות מתאימות). השכנוע אינו אלא שימוש במערכת סמלים... אין התעמולה מעוניינת בהפצת ידיעות - כי אם בהשפעה על עמדות". עמדת הארץ בסכסוך הישראלי-ערבי ברורה לכל המעיין במאמרי המערכת ורוב המשתתפים ופרסום תמונות הילדים נועדה להשפיע על העמדות הפוליטיות של קוראיו.
על כאלה המצדדים בעמדת הארץ כתב נתן אלתרמן את שירו המזעזע "כה אמר השטן" שנתגלה בעזבונו אחרי מותו (ראה מנחם בן, מעריב, 05.02.12)
"אז אמר השטן: הנצור הזה איך אוכל לו? / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו / ואמר: לא אטול כוחו... / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאתו הצדק / כך דבר השטן וכמו / חוורו השמיים מאימה / בראותם אותו בקומו / לבצע המזימה ".
הגיע הזמן שבעלי הארץ יפסיקו להאזין לשטן הלוחש וייזכרו שהצדק הוא איתנו.
