המאמץ האמריקני להילחם בשחיתות אינו חדש. בזמן ממשלו של הנשיא ביל קלינטון, הקים משרד האוצר כוח משימה לאיתור מלביני הון. ממשלו של ברק אובמה ניסה לחזק את החוק נגד שחיתות חוץ משנת 1977, אשר לפחות תיאורטית אוסר על חברות אמריקניות לשלם שוחד בחו"ל. אבל רמאי העולם נחושים יותר מזרועות האכיפה האמריקניות. מי שנוסע בעולם שומע כמעט בכל מקום את הזעם נגד הגנבים המשומנים היטב. מחאות הובילו לנפילת ממשלת לבנון; מפגינים מתעמתים עם הממשל העירקי בחסות אירנית; הם מתמודדים באומץ עם המשטרה ברוסיה ובבלארוס. המכנה המשותף לכולם הוא הדרישה להתנהלות הוגנת, בה פירות עבודתו של הציבור אינם נחמסים בידי פוליטיקאים ואנשי עסקים רבי עוצמה. מדיניות חוץ אמריקנית מתחילה לעיתים קרובות במטרה הנאצלת של קידום הדמוקרטיה והחרות. אבל לעקרונות מופשטים כאלה אין משמעות רבה, אם אתה אזרח הגון הרואה את המקושרים (עם ידידים בשגרירות ארה"ב) גונבים מכספי המדינה ומהעסק שלך. שחיתות הענק הזו היא הסיבה העיקרית לכשלונותיה של ארה"ב במלחמותיה בעירק ובאפגניסטן: במקום לקדם דמוקרטיה, הן העשירו מעמד חדש של גנבים. מי שרוצה לראות להיכן הלך כסף רב שהושקע במלחמות אין-סופיות, שיסע לדובאי או לריביירה הצרפתית או למיאמי או למגדלי הדירות היוקרתיים ביותר במנהטן. אין פלא שהציבור האמריקני נעשה ציני כאשר הוא שומע על "בניית אומה".

המאמץ החדש של ביידן נראה כאילו צנח משום מקום, אך למעשה הנשיא ויועצו לביטחון לאומי, ג'ייק סליבאן, פיתחו את הרעיון במאמרים בשנים האחרונות. ביידן היה שותף לכתיבת מאמר ב-Foreign Affairs ב-2018, בו טען שפוטין "הפך לנשק את המידע, מרחב הסייבר, האנרגיה והשחיתות". סליבאן היה שותף ב-2019 למאמר בוושינגטון פוסט, בו נאמר בגלוי: "ארה"ב הפכה לאחד היעדים המובילים בעולם להסתרה וללגליזציה של רכוש גנוב... השחיתות היא איום לדמוקרטיה שלנו, לביטחון שלנו ולערכים שלנו". הכרזתו של ביידן צריכה לגרום לכמה בנקאים ועורכי דין במקומות כמו ז'נבה, איי קיימן ואפילו ניו-יורק להחסיר פעימה ואף יותר מכך. היא מדברת על איסוף מודיעין טוב יותר בנוגע לנוכלים, כלים חדשים לחשיפת חברות הקש שלהם ועונשים חמורים על פעילות בלתי חוקית. דומה שלתוכניתו של ביידן יש שיניים; צריך לקוות שהן ינשכו.