ישראל היום אתמול ומחר

ה"רומן" שלי עם העיתון ישראל היום התחיל מתישהו בשנת 2009, כשנתיים לאחר ייסודו. פניתי לידידי דני רביב, שהיה בהתחלה יד ימינו ושמאלו, בישראל, של המיליארדר היהודי אמריקני שלדון אדלסון, הבעלים הבלעדיים של העיתון, בנושא פרסום מאמר תחקירי במוסף השבועי של העיתון. השלמנו אז, ראול טייטלבאום, עיתונאי וחוקר השואה, ואנוכי, איזו רשימת תחקיר בסוגיית תרומת ניצולי השואה למדינה. דן הפנה זאת, כמקובל, לעורך העיתון וסורבנו. למען ההגינות, גם העיתון ידיעות אחרונות לא ראה עניין בפרסום מסה זאת. אז טרם נחשף כְּמָה שידוע כיום "תיק 2000", שמחבר, בין היתר, בין שני ענקי הפרסום האלה בישראל. לעג היסטורי. הקשר הבא ביני לבין העיתון היה לקראת הכנס הבינלאומי במלאת 75 שנים לשחרור אושוויץ שנערך ב"יד ושם" בינואר 2020. אלא שהפעם לא אני פניתי לעיתון אלא אחד מחברי המערכת פנה אליי, שאכתוב איזה מאמר תמציתי לציון האירוע. נעניתי לפנייה, תוך ציון שמֵעֶבר לתיקונים שמתבקשים אני מבקש שלא לשנות את תוכן הדברים. מכיוון שידעתי שמדובר ב"ישראל שלנו" חשוב היה הפרסום של הקטע, לאחר קטע הפתיחה, על לקחיי השואה האוניברסאליים והאנטישמיות והגזענות בעולם. ככה כתבתי: "לא נהיה כנים עם עצמנו אם נפטור את מדינת ישראל ואת החברה הישראלית על כל רבדיה וגווניה, מכול העמים, מהסקת המסקנות המתבקשות. כמי שבא לכאן כצעיר מתבגר לאחר חמש שנות תופת בגיהינום הנאצי ובחר ביישוב בארץ ישראל, קטן, מאוים ושותת דם, על פני מקומות מקלט נוחים יותר, ולחם על עצמאות המדינה, צר לי לקבוע שאנו לא הפנמנו את הלקחים. ובשעה שאת השואה מציינים באירועי זיכרון פעם בשנה - הלקחים הם יומיומיים. יש הרבה מדינות עצמאיות שבהן נרדפים בני אדם, כמיעוטים תרבותיים, גזעיים ואחרים, ובקהלם אסור שמדינת ישראל תבוא". המאמר, לא זו בלבד שלא "צונזר", אלא הכותרת שלו הופיעה באחת המהדורות בעמוד הראשון לצד הכותרת הראשית על הכנס ותמונה של ראשי המדינות שהשתתפו בו. כותרת המאמר התייחסה אומנם ללקחי השואה רק בעולם הנאור. חשבתי: כל הכבוד לאיש המערכת שהזמין את הרשימה ולישראל היום.

אופס טעינו

מישהו במערכת למעלה כנראה כן שם לב, שמדובר באחד שלא מזדהה עם הימין, בלשון המעטה, וזה נרשם באיזה פנקס שחור. שכן כעבור שנה לערך כאשר ספרי "זוהרה" ראה אור, באה אליי הודעה מטעם ישראל היום שמישהו יבוא לדובב אותי על הספר. מישהו במערכת כנראה ראה את הפוסט בנושא. מדובר היה לא בביקורת ספרותית אלא בהיבט האנושי. הנה פולני כמוני ראה לנכון לעסוק בקהילה היהודית העירקית בתקופת מלחמת העולם השנייה. כמו גם על מעללי המחתרת הציונית במאמצים שלא ייאמנו להעלאת יהודים לארץ ישראל ממדינה ערבית פרו נאצית. הפוסט נכתב במלאת 70 שנה ל"פרהוד" - הפוגרום נגד יהודי עירק בשנת 1940 תוך התייחסות לספר "זוהרה" בצרוף תגובות חיוביות. וכל זאת כרומן. אלא שהכתב של ישראל היום לא בא. גם לא באה הודעה שהוא לא יבוא. ניחשתי את הסיבה. לכאורה - מה הקשר בין זוהרה היפה לבין דעות שאני מחזיק או מביע? להזכיר שגם הפעם לא אני שפניתי. לזכותו של ישראל היום ייאמר כי הוא לא מסתתר מאחורי מסכה עיתונאית עצמאית שלוחמת על חופש הביטוי. הוא חינמון שממלא את הפונקציה שלמענה נוסד. תמיכה בביבי נתניהו בפרט ובתנועות הלאומניות בכלל. לעת הזאת הם אומרים כי הדגש הוא הפוך. היו, ואני מניח שעדיין ישנם, עיתונאים פובליציסטיים שמבטאים שם את דעתם, אבל גם התולעת יודעת שזאת מסכה. מה שאין כן בכול הנוגע לאמצעי מדיה אחרים. למשל, ב"אולפן ששי" של ערוץ 12 יושב בפאנל העיתונאים דרך קבע עורך ישראל היום בועז ביסמוט.

המשוואה

נזכרתי באפיזודה זאת לאחר שקראתי ב"עין השביעית" (6.6.2021) את מאמרו של ד"ר יובל דרור בנושא "היושבים בצד". הכוונה לעיתונאים מטעם, במקרה זה של ביבי, שמצמידים אותם, לשם האיזון, לעיתונאים של הערוץ. ביניהם עורך ישראל היום בועז ביסמוט. וככה הוא כותב: "בעידן שבו לכל אחד יש דעה מוצקה בנוגע לכל עניין וסוגיה, אני מוצא עצמי מתלבט האם העיתונאים שיושבים ליד האנשים האלו, האם הם משתפי פעולה ביודעין או בעקיפין עם מעשה שכל מטרתו לחורר, להשחית ולפורר את העיתונאות האמיתית בישראל, או שמא גם הם הקורבנות של המעשה הזה". יובל דרור נוקב בשמם של עיתונאים שידועים כלוחמניים לצד עיתונאים שנותנים ביטוי לעמדתו של ראש הממשלה ביניהם כאלה שנושאים רבב אישי ועיתונאי לגופם. בכך העיתונאים המקצוענים מעניקים לאלה שיושבים לצדם, ליתר דיוק שהושיבו אותם, לגיטימציה, מקרינים עליהם מיוקרתם האישית וגם מעצימים את תוארם כעיתונאים. הוא מביא כמה דוגמאות בין השאר מן המתרחש בתחום הפוליטיזציה של "גלי צה"ל". ואני מביא רק קטעים בודדים. התכנים של "העין השביעית" פתוחים לקריאה לא רק לעיתונאים אלא לכל קורא. לאמור מי שמעוניין - מאמר נוקב זה נגיש לקריאה. מן הדוגמאות שיובל דרור מביא בחרתי בזאת שנוגעת לערוץ 13. "מה שמתרחש בחדשות 13 מרתק במיוחד", כותב המחבר ומוסיף: "בעוד ש"בגלי-צה"ל" ו"בחדשות 12" אפשר לומר שמדובר ב"אורחים", ואפילו "אורחים קבועים" אבל לא חברי מערכת, הרי שהעיתונאים של חדשות 13 מתמודדים עם בעיה חמורה בהרבה". הדוגמה הקיצונית היא ד"ר אבישי בן חיים. במוסגר אעיר כי תופעה ששמה בן חיים מקוממת אותי משני היבטיה זה זמן רב. ראשית ההיבט העיתונאי. שנית התורה המופרכת, על האליטות שהוא מנפיק. לכן אני מביא את ההתייחסות אליה מצד חוקר תקשורת כמו יובל דרור. הוא כותב: "אבישי בן-חיים עובד בחברת החדשות עוד מתקופת ערוץ 10, מאז שנת 2010... (אני פוסח על שמות שפסחתי עליהם בהתייחסות קודמת) וכיום הוא יושב בפאנלים לצד רביב דרוקר, נדב איל וברוך קרא (בערוץ 13 .צ.ג), כאשר הם וחבריהם שומעים את דברי הבלע של בן-חיים, מי שפיתח מה שלטעמי הוא מותג משגשג של הסתה במתק שפתיים... האם מצופה מהם לומר לעורכים שלהם, "תקשיבו, עיתונות זה לא", לדפוק על השולחן, לארגן מחאה ולהשמיע את קולם, או שמא מצופה מהם לעשות בדיוק את מה שהם עושים: לשבת באולפן ולנסות להדוף את חצאי האמיתות (במקרה הטוב) כדי לתת לצופים איזושהי תקווה". לכך אני מבקש להוסיף כי לא זו בלבד שמשדרי תחקיר מעולים לא "מאזנים" את ההופעה, או התופעה, של בן חיים, אלא ה"מקור" החד, באכסניה של ערוץ 13 מתקהה.

המדיה בחברה דמוקרטית

מן המוסכמות הוא כי השיטה הדמוקרטית לעתים קרובות נכשלת בהדיפת אלה שמתנכלים לה, מכיוון שהיא אינה משתמשת בכלים של יריביה. לדעתי, כלל זה בשום אופן לא חל על העיתונות. לזאת ישנם כלים חדים, חוקיים, אתיים ויעילים, לא רק כדי להתגונן אלא לחשוף את הדמות של יריביהם שמשתמשים במדיה גם בחתירה נגד העיתונאות החופשית וגם נגד חברה חופשית ודמוקרטית. עליהם רק להשתמש בכלים אלה. זה לא אומר שערוץ טלוויזיה, רשת רדיו או עיתון לא צריכים לאפשר הבעת דעות שונות, לרבות כאלה שמנוגדות לעמדת המערכת. בוודאי שלא. וזה מה שקורה בפועל. אבל אלה הם פוליטיקאים או שופרים מטעמם שמבטאים את עמדת שולחיהם. במתכונת זאת אפשר לעמת פוליטיקאי מול פוליטיקאי. אבל לא הצמדה של עיתונאים באותו משדר. זה עיוות של עיתונאות בין אם כדי להיראות כחסרת פניות ובין אם כדי שלא לפגוע ברייטינג. שניהם פגע רע בכלל ולתקשורת חופשית בפרט.