ירושלים, מהוותיקות שבערי ארץ ישראל, כידוע אינה משופעת במים ולאורך הדורות סבלה ממצוקת מים. יושבי העיר ושליטיה התמודדו לאורך השנים עם קשיים באספקת המים לעיר ובמציאת פתרונות למצוקה זו. כידוע בשל מיקומה הגאוגרפי של ירושלים, מי הגשמים היורדים אל הקרקע ניגרים ממנה במהירות מזרחה או מערבה, ואינם מספיקים לחלחל אל תוך הקרקע. חוסר בשפע מים ומיעוט מעיינות בירושלים, אילץ את שליטי ויושבי העיר לייבא מים מחוץ לעיר ולאגור מי גשמים בבורות ומכלים.

התמודדות הבריטים עם מצוקת המים בירושלים

עם כניסת הבריטים לארץ ב-1917 שלטונות המנדט הבריטי חיפשו פתרון לאספקת המים לירושלים שהלכה, גדלה והתפתחה. הם החלו לטפל בבעיית המים בירושלים ברצינות אך באיטיות מה. בשנת 1927 ניצלו הבריטים את מי עין פרת (עיין פואר) ושאבו אותם בצינורות במעלה נחל פרת לירושלים. בשנת 1931 בנו הבריטים עוד תחנת שאיבה בעין מבוע והעבירו את המים לעין פרת ומשם לירושלים, אולם כמות המים ממעיינות אלה הייתה נמוכה יחסית ולא ענתה על הביקוש ההולך והגובר למים בירושלים שהלכה וגדלה. בתחילת שנות ה-30 נבחנו באמצעות בדיקות מהנדסים מספר מקומות-מקורות מים פוטנציאלים שמהם ניתן לשאוב מים באיכות ובשפע ולהזרימם באמצעות צינורות לירושלים. בין השאר הועלה רעיון שאיבת מים מהירדן. אך לבסוף הוחלט להעדיף את מעיינות ראש העין, הקרויים גם מעיינות הירקון. מעיינות אלה נמצאים למרגלות תל אפק והם מקור נביעתו של נחל הירקון. מעיינות אלה הם בעלי שפיעה גבוהה. עד המאה העשרים זרמו חלק ניכר ממי מעיינות ראש העין לנחל הירקון. כיום רק מיעוט קטן שבהם מגיע לירקון והרוב המוחלט של מי מעיינות ראש העיין (מקורות הירקון) מוזרם למפעלי השקיה .

מפעל שאיבת המים הבריטי לירושלים

העבודות להנחת קו צינור ירקון ירושלים החלו ביולי שנת 1933. במהלך העבודות הונח קו צינורות שתחילתו במקורות הירקון (מעיינות ראש העין) וסופו בבריכת מים גדולה בשכונת רוממה מרחק של כ-60 קילומטר. המים נתפסו באמצעות צינורות במעיינות ראש העין (מעיינות הירקון) הועברו לניקוי בבריכת סינון ולמבנה הכלרה. אחר כך הועברו המים למאגר תת-קרקעי ולבית המשאבות שממנו הוזנקו הוזרמו המים לירושלים דרך שער הגיא, מרחק של כ-60 קילומטרים. לאורך הדרך בקו הצינור ירקון-ירושלים נבנו 4 תחנות שאיבה והוקמו משאבות רבות עוצמה, כדי להוביל-לדחוף את המים לירושלים במעלה ההר. תחנות השאיבה הוקמו במקומות הבאים: ראש העין, עמק איילון, שער הגיא וליד הכפר הערבי סאריס שיהפוך לימים לישוב שואבה (נקרא על שם תחנת השאיבה לידו). מפעל שאיבת המים החל ב-7 בינואר 1936. בשנת 1939, בעקבות פיצוץ אחת המשאבות באזור לטרון, הופסקה-הושבתה פעילותו. מעיינות ראש העין היו בתקופת המנדט הבריטי למקור המים העיקרי והחשוב ביותר של ירושלים.

כח עירקי כובש את מכון המים

במלחמת העצמאות לאחר שהבריטים החלו לעזוב את הארץ התמקם הצבא העירקי באזור מגדל צדק וראס אל עין (אזור ראש העין) ומשם איים על פתח תקוה ובנותיה. תוך כך השתלט על מקורות הירקון ועל מכון המים המנדטורי שסיפקו מים לירושלים. גם לאחר השתלטות הכוח העירקי על מכון המים המשאבות המשיכו להזרים מים לירושלים. טכנאי יהודי הגיע למקום בליווי כוח צבא בריטי כדי לבצע עבודות תחזוקה שוטפת במכון. אולם במאי 1948 הפסיקו העירקים את פעילות המכונות והודיעו שלא יסכימו להפעלתם. ביולי 1948 כוחות של צה"ל - גדוד 32 ופלוגת חיל משמר מחטיבת אלכסנדרוני - הצליחו לכבוש את אזור מגדל צדק ואת שטח מכון המים מידי הצבא העירקי. זמן קצר לאחר מכן הובאו מהנדסים וטכנאים יהודים למקום ונעשו עבודות להשמשת המכונות כדי שיהיה ניתן לחדש את אספקת המים לירושלים אולם באוגוסט 1948 פוצצו הערבים את תחנת השאיבה בלטרון שהייתה בשליטת הירדנים, דבר שהשבית את אספקת המים לירושלים וגרם למחסור מים חמור בירושלים. בתחילת שנות ה-50 הורה דוד בן-גוריון על הקמת מפעל ירקון-נגב. באמצעות משאבות רבות עצמה נשאבו המים ממקורות הירקון והוזרמו דרומה לנגב, מה שקרוי מפעל ירקון-נגב ובשנת 1964 השתלב במערכת המוביל הארצי.

על מבני מכון המים המנדטורי סימני ירי פגזים וכדורים

במתחם תל אפק בגן לאומי ירקון (ליד ראש העין) שוכנים עדין חלק גדול מהמבנים והמתקנים ששימשו את מפעל המים המנדטורי. מפעל המים כולל תחנת שאיבה - בית המשאבות, מתקני ובריכות דמויות כוורת גדולה לשיקוע הכלרה וסינון. מול בית המשאבות ומתחם הבריכות נמצאים מבנים ששימשו את החיילים הבריטים למשרדים ומגורים אשר שמרו על מפעל שאיבת המים והזרמתם לכיוון ירושלים. לאחר הקמת המדינה שכנו במבנים אלה וסביבם בסיס צבאי ובסיס גדנ"ע. כיום שוכנים במבנים אלה משרדי רשות הטבע והגנים. סיירתי בימים אלה במתחם מבני מפעל-מכון שאיבת המים המנדטורי בגן הלאומי ירקון. על כמה מקירות המבנים ניתן לראות סימני פגיעת פגזים וכדורי רובים, אולי עדות לקרבות שהתנהלו כאן בתקופת מלחמת העצמאות בין כוחות צה"ל לכח הצבא הערבי שהתמקם כאן ויתכן שסימני פגיעת פגזים וכדורי רובים בקירות של מבנים במכון קשורה לבסיס צבאי ששכן כאן אחרי הקמת המדינה. המידע נסמך על תאריכים ונתוני מידע מאתר רשות הטבע והגנים, על ידע אישי ורשמי ביקור במקום.