נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל הֻבְטְחָה
אַרְבָּעִים שְׁנוֹת מַסָּע בַּמִּדְבָּר בְּסֶבֶל וָיֶגַע
הִגִּיעוּ לְסִיּוּמָן בַּנַּחֲלָה כְּאֹות לְסֹוף הַמַּסָּע
הַנָּחֲלָה אֲשֶׁר הִבְטִיחַ ה' לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
שֶׁבָּהּ יֵשֵׁב לִשְׁבָּטָיו בֶּטַח וּבֶטַח בָהּ יִגָּאֵל
עַם יִשְׂרָאֵל מְחֻשַּׁל שֶׁגּוֹבֵר עַל עַמֵּי הַמִּדְבַר
עַל עַמִּים שֶׁעַמְדּוּ בְּדַרְכּוֹ מִגֵּר וַעֲלֵיהֶם גָּבַר
כִּי דָּחוּ יָדוֹ לְשָׁלוֹם וּלְמִלְחָמָה הֶמָּה שַׁאֲפוּ
וְהָיָה סוֹפָם מַר כִּי יָד יִשְׂרָאֵל לְשָׁלוֹם דָחוּ
וְדִּבְרֵי יְמֵי עוֹלָם חוֹזְרִים כְּפִי שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ
הַיָּד לְשָׁלוֹם נִדְחֵית וְהַצָּרוֹת לֹא בּוֹשְׁשׁוּ
כְּעַמֵי מִדְבַּר כְּסִיחוֹן וְעוֹג וְיָוָן וְרוֹמִי וּפָרָס
וְהַפַּעַם נַוָּדֵי הַמִדְבַּר חַסְרֵי רַחֲמִים כְּחָמָס
על טעות והטעיה מרד והמרדה משלמים
מאז יציאת מצרים לא פסקו הטרוניות, על מנהיגי עמנו, שהוציאו, החל ממשה שהוציא עם עבדים מעבדות לחרות. עם שהיה נתון תחת שלטון רודני שנהג מנהג כפוי טובה, בקבלו את עצת יוסף שהעצימה אותו והיה טוב לו, אבל מהר מאוד שכח את אשר עשה למענו יוסף שיצג את ישראל והשיב לו רעה תחת טובה. ברם השאיפה לעצמאות ולחרות לא פסקה בקרב עמנו גם בימים האפלים. האמונה כי ה' אלוהים אמת יְקַיֵּם הבטחתו לאבות הָאֻמָּה לאברהם ליצחק וליעקב ויביא את ישראל למנוחה ולנחלה.
פרשת חֻקַּת מסיימת את מסעות ישראל ונדידתיו במדבר, תחילה השנתיים הראשונות אחרי היציאה ממצרים ומעמד הר סיני, והשנייה החל בפרשת
שלח לך. תקופה שניה נמשכה שלושים ושמונה שנים. וזאת עקב נסיון אלה שנשלחו לרגל את הארץ (הידועה בכינוי "המרגלים") והוציאו דבתה רעה. מדובר בעשרה מתוך שנים עשר שבטי ישראל, בכוונה להרתיע את העם מלהלחם על הארץ ולכבשה. כאן למדים אנו כי צריך שהעם יהיה מוכן להקריב למען הארץ. בגלות העם תבוסתנות, נדחתה הגאלה וההגעה אל המנוחה ואל הנחלה. למעשה לא נמצאו התרחשויות מיוחדות בעם מפרשת המרגלים לכל אורך שלושים וושמונה השנים עד הגיע העם אל גבול הארץ אל ירדן ירחו. רק בְחֻקַת נאמר:
ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יְרֵחוֹ (כב/א). זה היה המקום הנקרא
מדבר צִין (שמקומו המשוער הוא גבול מדבר סיני) וזה שנאמר:
ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין (צִן) וזה
בחדש הראשון וישב העם בקדש (כ/א). רש"י אומר כי במשך שלושים ושמונה השנים מת
דור המדבר" - יוצא מצרים. ביטוי שהפך במרוצת השנים למטבע לשון
לכל אובדי דרך. ומשנאמר
כל העדה, הכוונה לאלה ששרדו
ועמדו בתלאות והיו נכונים להקריב למען כיבוש הארץ.
המים במדבר הם מצרך חיוני בלעדיו אין
זה מביא אותנו אל מרים - אל "באר מרים" שלותה את ישראל במדבר ארבעים שנה במות מרים יבשה הבאר שלותה את ישראל והחלו בני ישראל רוטנים נגד משה ואהרן לאמר:
ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם... ולמה העליתֻנוּ מִמִצְרָיִם... אל המקום הרע הזה (כ/ה). כאן מובא הדבר המוזר ביותר שמתרחש בין משה ואהרן לבין הקב"ה. משגברה זעקת העם מחוסר מים פנו משה וארהן אל רבונו שלעולם להוציא לעם מים כדי להחיותו. הקב"ה נענה לתפילתם ואמר למשה
דבר את הסלע מול העם והוא יוציא מים. אלא מה, משה הכה על הסלע במקום
לדבר אליו, בכך גילה אמונה רופפת מחמת הספק שנכנס בלבם, כפי שזה קבל ביטוי מפי הקב"ה לאמור:
יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (כ/יב). בכך הטילו ספק בכוחו של הקב"ה להוציא מים מן הסלע וזה מול כל העם. זה הכניס ספק בלב העם אם הקב"ה אשר עשה אותות ומופתים אין ספור לישראל החל מיציאת ישראל ממצרים עד הביאם הלום יוכל להוציא מים מן הסלע. ספק זה הביא להחמרה עם משה ואהרן וגזר עליהם:
לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם (כ/יג). זה נראה עֹנֶשׁ כבד כלשון ימינו ואיננו פרופורציונאלי לעברה, זאת למרות היות משה
נאמן ביתו של ה'. כאן המקום לנסות לדעת מה מביא משה להכות על הסלע ולא לדבר אליו כמצוות ה'. יש הסוברים כי נכנס בלב משה ספק אם אומנם יצאו מים ויש הסוברים כי משה נהג כפי שנהג קודם לכן בשנתיים הראשונות מהיציאה ממצרים שם אמר אלוהים למשה:
הנני עֹמֵד לפניך שם על הצור בְּחֹרֶב וְהִכִּיתָ בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם" (שמות יז, ו) ושוב הכה על הסלע כאן במקום לדבר אליו. העונש שהוטל על משה ואהרן היה כבד ביותר, נשללה מהם הזכות להכנס עם העם לארץ כנען ולמות מחוץ במדבר. תחילה מדבר במות אהרן שנאמר:
וימת אהרן שם (בְּהֹר הָהָר)
בראש ההר (כ/כח). ובכך אומרים רבותינו כבה
אור שהאיר עולמו של ישראל. לא רק אלא ששם בא הלכו לעולמם גדולי הדור, אלא שעם ישראל חי וקיים. ועוד מיתתם של גדולי הדור דאז תוארה במלים אחדות שנאמר:
וַתָּמָת שם מרים ותקבר שם (כ/א). חמש מלים בלבד ובאהרן נאמרו חמש מלים:
וימת אהרן שם בראש ההר (כ/כח).
וגם במשה בבוא עתו למות נאמרו: וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה'. התורה אסרה פולחן המתכאילו מקשר הוא בין החיים לקב"ה לא בכדי על גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות על משה נאמר:
ולא ידע איש את קבורתו (מקום קבורתו) עד היום הזה (דברים לד/ה). חכמינו ז"ל צוו עלינו:
לא תלמד לעשות כתועבת הגוים. ולא לשאול ב
"אוב וידעוני ודֹרֵש אל המתים" (דברים יח/ט-יא).
המנהיג לפי התורה הוא אחד העם
בישראל אין כל העדפה של אדם כמנהיג על אדם אחר, מעבר להיותו מנהיג בעתו, שנבחר על-ידי הגבורה להנהיג את העם. זה כולל משה רבנו גדול הנביאים וגדול המנהיגים שקמו לישראל בכל הדורות. מובא כאן מדרש תנחומא קדום שאומר בעניין זה כך:
אמר לו הקב"ה למשה: משה באיזה פנים אתה מבקש לבוא אל הארץ, שהרי נגזר על משה רבנו שלא יביא את ישראל לארץ כלומר שהוא יכנס. והרי משה רבנו מתחנן לבטל את רוע הגזרה שנאמר: ואתחנן אל ה'... אֶעְבְּרָה-נָא ואראה את הארץ הטובה" (דברים ג/כג, כה),
משל למה הדבר דומה, לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של המלך וְנִשְבֵית הצאן. בקש הרועה ליכנס לִפְלַטְרִין של מלך, אמר לו המלך: יאמרו שאתה הִשְׁבִּיתָ הצאן (כלומר עשית בכונה כדי להיכנס) אף כך אמר לו הקב"ה למשה: תהיה בצידם ותבא עמהם שנאמר:
ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג/כא) מדרש זה חשוב ביותר לנו כיום כעם. זכות ישראל על ארצו ארץ היא נחלת אבותיו, עוד בטרם קמו הנצרות והאיסלאם, והיו לאדוני הארץ. הרי הם נסמכים באמונתם על התורה. נשוב אל חטאם של משה ואהרן שבגינו גזר הקב"ה לאמר:
לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם (כ/יב). למרות הקושי בהבנת הגזרה הזאת, ניתן לומר כי חטאו של משה בכך שהטיל ספק בדברי הקב"ה מול העם. מכאן אנו אומרים תדמית העם כתדמית מנהיגו וגורל המנהיג כגורל עמו. נראה כי ישראל תמיד היה
דור עקש ופתלתול (דברים לב/ה)
דור סורר ומורה. על העם לקחת גורלו בידו ולראות במנהיג אדם ככל האדם ולא רם מעל העם. לא בכדי בחר ה' במשה רועה צאן למנהיג העם, אשר גלה אהבה ואחריות כלפי צאן מרעיתו ולא התנשא עליהם, כי בסך-הכל הוא אדם ככל האדם.
מוּסָר הַשְׂכֵּל שֶׁנִּלְמַד מְחֻקַּת יָקָר מִפָּז
לָמַדְנוּ כִּי עַל הַמַּנְהִיג לֹא לִהְיוֹת נֶחֱפָּז
וְכִי הַמַּנְהִיג כָּפוּף לָחֹק וְלַמִּשְׁפָּט תָּמִיד
וְכִי דִּין מַנְהִיג כְּדִין אָדָם הָעוֹשֶׂה בְּמֵזִיד
אֵין מְחִילָה וְאֵין כַּפָּרָה יְהֵא רָם וְנַעֲלָה
גָּם כְּשֶׁנָהָג כְּכֹל אֲשֶר נִצְטַוָּה מִלָּה בְּמִלָּה
לֹא יָעַמְדוּ לוֹ כְּמֹשֶׁה הַגְּדֻּלָה כָּבוֹד וְהִלָּה
לֹֹא יָבִיא כְּמֹשֶׁה הָעָם לַמְנוּחָה וְלַנַּחֲלָה
לְבַל יֻתַּן לָאוֹיֶב סִפּוּק וּתְאָוָה כְּבָאִמְרָה:
רָבִים הַחָמוֹרִים בֵּינֵיהֶם לְרַוְחַת רוֹכְבֵיהֶם 