לעיתים אינך צריך לשמוע באוזנייך ממש את הזלזול הלעג, העלבון, ההשפלה. די לראות את שפת הגוף לשמוע את הצליל, לחוש את הרוח הנושבת מבן שיחך.
באחרונה ממלאים את מרקע הטלוויזיה ואת אולפני הרדיו, עיתונאים מזן אחר. נשים ואנשים אשר בורותם אומנותם, ריקנותם סימנם, יהירותם גאוותם, חוסר הבנתם כבודם, עד כי נדמה לא פעם כי אותם האוחזים במיקרופון עברו באקראי ליד האולפנים ויד נעלמה משכה אותו או אותה לתוך האולפן ומאז הכל היסטוריה.
כמעט ואינך צריך מאומה כדי להיקרא עיתונאי. כל מיני קורסים מזורזים עם שמות מפוצצים של קופירייטינג מוצלח מצמיחים גלים גלים של חולמי פרסום ומשפיעני העתיד בעיקר על חשבון הבנק של בתי החרושת ל'עיתונאים'.
אתה ניצב מול פנים יפות, לבוש מוקפד, איפור מושקע, תפאורה מרשימה וממתין בקוצר רוח למוצא פי היושב על האוזן שלי. ממתין ומקבל כלום בעטיפת שום דבר במקרה הטוב, במקרה הגרוע מקבל תוכי יורה סיסמאות נבובות ריקות וחסרות כל מהות. הנדסת תודעה, הטמעת רעיונות, דעות, אמונות, ערכים, הכל בחבילה אחת.
בזמן האחרון, לעיתים קרובות מידי, עומד מרואיין פעור עיניים ומוכה תימהון אל מול המראיין אותו ונחרד מרמת השיחה השטחית כל כך, החלולה כל כך, הריקה ומביכה עד לזרא.
חלק מהמכונים עיתונאים כל כך מזוהים בתפיסות העולם, האמונות והערכים שלהם עד אשר אין צורך להקשיב להם, הכל ידוע וצפוי מראש. מולם ניצב זן הולך ומתמעט של עיתונאים מעמיקים, יסודיים, רציניים מאוד, אשר גם אם זיהויים הפוליטי אינו לוט בערפל הרי שאין הם מנופפים בו בראש חוצות כמקור חיותם. עיתונאים המחויבים למקצוע ולא לפרסונות, המחויבים לאמת, המחויבים לקוראים השמים בדיווחיהם מבטחם.
עיתונאי חצר
עיתונאים אלה מימין ומשמאל הם למעשה נשמת אפה של העיתונות הקלאסית, לא זו הצפויה כל כך, המשעממת כל כך. ניתן לזהות עיתונאי אמת כאלה לא מהפרסים בהם זכו, לא מהאותות בהן עוטרו, לא מקרבתם לבעלי ההון שלטון, הכח והשררה. ניתן לזהותם עוד טרם עידן השופרות, החצוצרנים, הדוברים במסווה עיתונאי, וכתבי החצר, בדיווחיהם באירועים המצריכים התייחסות בגין גודל האתגר ומורכבות השעה. עיתונאי חצר ומלחכי פינכה במסווה עיתונאי תמיד היו, ברם נדמה כי בימי מלחמת יום הכיפורים נזרעו זרעי עיתונאי החצר המקדמים את מלכם, פוליטיקאי או איש צבא, בעל הון ובעל השפעה.
זה נמשך בימי מלחמת לבנון הראשונה אז החלו עיתונאים-פרשנים אשר כל הבנתם במלחמה הייתה במקרה הטוב קריאת כתביו של קרל פון קלאוזביץ ובמקרה הפחות טוב צפיה בקומדיה 'החייל האמיץ שוויק', לנסות לנהל את המלחמה, נמשך בציפוף השורות בימי גירוש היהודים מגוש-קטיף, ועד ליצירת הדמון בנימין נתניהו.
שופרות רבים מידי יש במה שאמור היה להיקרא עיתונות. חצוצרות, דוברים ללא תואר אך בפועל, מהדהדים, כתבי חצר ומלחכי פינכה בכמויות שלא היו מעולם בנמצא בתחום זה. כשאני שומע מראיינת המדברת בגסות למרואיין, כשאני רואה מראיין המבטל בזלזול את הניצב מולו, כשאני שומע מגישה או מגיש המכנים אדם שאינו כוס התה שלהם בכינויי שוק גם אם בשפה של בית מרקחת, כשאני מגלה שאפילו מראית העין נעדרת, אני מודאג ומוטרד.
מודאג מהמציאות בה הריק והשטחי, החלול והנבוב היו ללחם חוקנו, מוטר ממות העיתונות ופריחת הקקטוסים היודעים רק לפצוע ולא להניב דבר.
בשעה טובה יש במדינת ישראל ממשלה חדשה, ממשלה שבמהותה ועל-פי הצהרותיה מטרתה היא הרבות טוב, יופי, שלום ושלווה בארץ ישראל. אולי כעת משהושגה מטרת העל, משהדמון כבר לא ראש הממשלה, הגיע הזמן שחלק מהאוחזים במיקרופונים יעשו חשבון נפש, קטן ממש קטנטן, פיצי. שיציצו רגע על התנהלותם, על תרומתם למציאות הישראלית וייקחו אחריות.
