מאז עלה ב-2003 המחזה עד ראיה בתיאטרון הקאמרי, הוא הפך לנכס בינלאומי. נקודת המבט של סובול על ניתוח אישיותו של סרבן המלחמה פרנץ יגרשטטר האוסטרי באמצעות הערכים הנוצריים הנעלים ביותר - היא המאפשרת להבין את הפרשה שאכן קרתה תחת הכיבוש הנאצי ב1938. והיא המאפשרת להבין את הצלחת המחזה בעולם כולו וכאן בפעם השלישית (השנייה הייתה ב 2013 בסטודיו יורם לוינשטיין). המחזאי משתמש בכל אושיות המוסר הנעלות שבפילוסופה הנוצרית כדי להמחיש את ניתוח דמותו הרב צדדית של פרנץ יגרשטטר. אותו הוא משווה לישו - מעצם היותו בן שגדל ללא אב, היה מרדן, בעל עקרונות מוסר נעלים מצד אחד, ומאידך-גיסא אוהב חיים, נשים, ילדים ורכיבה על אופנוע (כמו ג׳ימס דין - מה שמרמז על מותו ללא עת). השימוש במטאפורות הנוצריות בונה את הסצינות החשובות במחזה, שמי שחף מידע על מובנן של המטאפורות הללו, יכול בטעות להבינן כביקורת על זמננו אנו, ולא היא. לכן המחזה הוא בינלאומי ולא קשור לפוליטיקה מקומית. כי עצם דמותו של ישו וכל הסיפור עליו, בנו, הזינו ויצרו את כל האמנויות בתרבות העולמית מאז מותו ועד היום, בכל התחומים. בהפקת תיאטרון סמינר הקיבוצים מביאה הבימאית סיוון הנדלסמן רוח רעננה למחזה מתוך עצם העמדתו: בשילוב התנועה של טולה דמארי, המוזיקה המקורית של לירון משולם, ובעיקר עיצוב הבמה של שיר עדן המתנועע והמשתנה בהתאם לסצינות. עיצוב המעניק לסיפור צדדים נוספים, ומעצים את קצב התפתחות העלילה. גם אם המחזה מתחיל בסצינה הסיזיפית של פרנץ בצחצוח הנעליים, אותו מדגים עמנואל דמידוב בכשרון רב, הרי בהמשך, המחזה מקבל הפעם צבעים והיבטים שונים על-פי אופי משחק השחקנים וההדגשים שבחרה הבימאית להבליט. עמנואל דמידוב מחצין איפוק, קור רוח ודבקות בעקרונות המוסר הנעלים שלו (הוא אינו מוכן ללבוש מדים של הצבא הנאצי, מתוך שהיה עד ראיה לרציחת ילדים מפגרים והומואים בידי החיילים לובשי המדים הנאצים). עם זאת הוא מחצין את אהבתו ושקיקתו לאשתו, בנוסף לחשיפת המאהבת הלוהטת שלו, גם את אהבתו לבתו, והתמכרותו לנסיעה על האופנוע סטייל צ׳ה גווארה. יפי תארו וגובה קומתו של דמידוב מדגישים עוד יותר את התעלותו מעל כל אוהביו, שבאים אליו לבית הכלא בברלין לשכנעו שיסכים ללבוש את המדים, ובכך לבטל את עונש המוות שהוטל עליו. עצם התעקשותו לעלות לגרדום ובלבד שלא להכנע לנאצים שכבשו את ארצו ורוצחים את כל החלשים שמגפיהם דורסים, עומדת בניגוד להשלמת כל היתר, מה שאכן קרה במציאות, עם השלטון הנאצי על כל המשתמע בכך. ובכך מודגשת עליונותו המוסרית, אך לא מבטלת את קיומם של צדיקים שלא הסכימו עם תורת הנאצים, כמו אלה שהצילו יהודים תוך סיכון עצמם. ולא הועילו תחינותיהם והשתדלותם של הרופאה הפסיכיאטרית עלמה קלי) של בתו מריה (יובל שרעבי), מנהל הכלא (בן ילין) הכומר (יואב בבלי) שמנהל עמו שיחה ברמה פילוסופית נעלה, ובכל זאת לא מצליח לשכנעו, והסוהר (גיא אלון כבאסטיאן) - פרנץ יגרשטטר עומד נחוש בהחלטתו ומוכן למות למען שמירת הטוהר המוסרי. הילה גרוברמן מלאת הרגש ושחקנית אופי מהמעלה הראשונה, היא אשתו הנאמנה, שחרף אהבתו העזה אליה וכל תחינותיה, אינו מוותר על החלטתו הגורלית. כך גם הופעתה של המאהבת הסקסית שלו (עופרי סלומון) המצטרפת בסצינה מסוימת לאשה, וביחד הן מזכירות את שתי המאריות - מריה אשתו של ישו ומריה מגדלנה עמה חי תקופה מסוימת לפי אחד המיתוסים, ונהנה מחיי העולם הזה ותשוקותיו. באיזכור לסצינה הנראית בציורים רבים קלאסיים, בהן מרים המגדלית (מגדלנה) רוחצת ברעמת שערה את דמו הזב של ישו מעל רגליו, ובשל כך הפכה לקדושה אף היא. אך עיקר המאבק על החלטתו של פרנץ בא לידי ביטוי בביקור שני חבריו הטובים - האנס (איתי בורד הבולט ביכולת משחקו) וכך גם מרטין (אמנון א פלד). שני אלה, כמו שני הגנבים ביניהם נצלב ישו, הם מגלמים את הגנב הטוב (האנס) והגנב הרע (מרטין, המשלים עם המישטר הנאצי), כשם שרוב העם הגרמני וכל הארצות שנכבשו על ידם ונכנעו. סצינה שבפירוש מזכירה את סצינת הצליבה של ישו ושני הגנבים. משחקם של שני החברים והוויכוחים הפילוסופים ביניהם המגיעים להתפרצות רגשית של שלושתם -מהווים את ליבה של ההצגה הנוכחית. כך גם סצינת הסיום הכה נוקבת ומרגשת וחודרת ללב. הצגת "עד ראיה" היא נכס תרבותי שראוי להציגו כמות שהוא, בביצוע המעולה של מסיימי סמינר הקיבוצים, בפני הקהל הרחב גם לאחר שיסיימו את לימודים בקיץ זה.