בשבוע שעבר ראינו עירעור בוטה על מנהיגותו של משה רבנו, עירעור שנסתיים בצורה מאוד קשה עבור המערערים. זה קרה בשנה השנייה ליציאת מצרים ומאז לא קמו עוד מערערים על המנהיגות. העירעור של קרח וחבורתו נבע ממניעים זרים של אגו מפותח מדי ואינטרסים פוליטיים שנעטפו באריזה רעיונית (שהייתה מסוכנת מצד עצמה). הם עירערו על מנהיגותו של משה שהתייחס אל עצמו כאל צינור תקשורת בין ה' שהוא המנהיג היחיד, ובין העם. באותו אירוע ה' היה לצד משה באופן מוחלט. כעת, בפרשת השבוע חוקת, אנחנו בשנה הארבעים ליציאת מצרים, שלושים ושמונה שנים לאחר אותו עירעור של קרח ועדתו והקב"ה מודיע למשה על סיום תפקידו כמנהיג עם ישראל.
ההודעה הזאת לא הייתה תוצאה של עירעור או מחלוקת חלילה, ההודעה הזאת באה כתגובה לכאורה לטעות אנוש, משהו שנעשה בתום לב. ברקע הדברים התורה מספרת שמרים מתה ומיד אחר כך (במדבר כ): [ב] וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. הם היו צמאים. אומנם דיברו לא יפה ובאו בטענות: [ג] וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. [ד] וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. כנראה חשבו (בצדק יש לומר) שהמנהיגים אמורים להיות מודעים למחסור ולטפל בו, לא להתעלם מהמחסור המהותי במי שתיה עד שמצוקת הצמא של העם תגבר. אבל משה ואהרן הגיבו אחרת: [ו] וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם...
אותה תגובה כמו לפני שלושים ושמונה שנים כאשר עירערו על מנהיגותם. ובשלב הזה ה' מתערב: ...וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם. והוא אומר להם כמעט בפירוש שהתלונות מוצדקות לגמרי, הם צמאים וצריכים מים: [ח] קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. משה ואהרן נסוגים מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וה' אומר להם שלא מדובר בקהל (שהתכנס אקראית לאו-דווקא בצדק) אלא ב-עֵדָה, כינוי של מעלה לעם ישראל. הם ממלאים הוראות, אבל לא כל כך נרמזו בנוגע ליחס הנכון לצמאים: [י] וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.
המנהיגות והאגו
הם ממשיכים להתייחס אל הַקָּהָל במקום אל הָעֵדָה והסגנון שמדברים אליהם הוא בהתאם: שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים, כאילו הם מזהים וחוששים מניצני מרידה. ומתוך כך גם הפעולה שנקטו לא הייתה בדיוק בהתאם להוראה שקיבלו, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, במקום לדבר אל הסלע משה הכה אותו: [יא] וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. התגובה של ה' הייתה מיידית והחלטית: [יב] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. הודעתי לכם שהיחס הנכון אליהם הוא כאל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אתם המשכתם להתייחס אליהם כאל קהל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ.
מה שיוצא מהסיפור הזה הוא שמנהיגות אינה יכולה להיות מנותקת מהעם. לא משנה כמה גבוהה תהיה מעלתה, היא חייבת לחוש את העם ולדאוג לכל צרכיו עוד בטרם ביקש. בפרשה שלנו רואים שמשה ואהרן התעלו קצת גבוה מדי, התנתקו מצרכי העם ובכך איבדו את יכולת ההנהגה. כאמור, כל הנ"ל קרה בשנה הארבעים ליציאת מצרים בערך בתקופה הזאת של השנה. כי מיד בהמשך מסופר על מותו של אהרן ובהמשך (בפרק לג) התורה מציינת תאריך מדויק למותו, באחד לחודש החמישי, כלומר ראש חודש אב. אומנם משה רבנו ממשיך להנהיג את העם עד קרוב לסוף שנת הארבעים והוא אף מנהל כמה מלחמות בשנה זו, אבל מה שיותר בולט לענ"ד היא מסירות הנפש שלו על טובת העם.
אחרי שמת אהרן בני ישראל חוו התקפת פתע מצד אחד השכנים. אומנם יצאו בשלום אבל מצב הרוח היה שפוף במסע שגם לקראת הסוף הוא לא נגמר. הם מתלוננים וחוטפים (פרק כא): [ו] וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. והם פונים למשה, כרגיל: ...וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. דיברו עליו, השמיצו אותו, אבל ברגע האמת הוא פועל לטובתם. בכלל לא זוכר את ההשמצות שלהם. מנהיג אמיתי. כי כדי להיות מנהיג בעם ישראל חייבים לצמצם את האגו עד לביטולו המוחלט, עד כדי סירוב לקבל את ההנהגה כי בעיני עצמו אינו ראוי לכך. לעומת זאת, מנהיג עם אגו מפותח כמו של קרח, עלול לגרום חורבן ר"ל, כפי שראינו במהלך ההיסטוריה. משה היה נטול אגו וכך גם יהיה המלך המשיח שיתגלה במהרה אמן.
