בשנתיים האחרונות התנהל נתניהו כ"פיל בחנות חרסינה" בטיפולו בציבור הישראלי ובייחוד בבעיות הפנים של המדינה. מבחינה זו, לא היה הבדל של ממש אם היה זה ציבור תומכיו או מתנגדיו הפוליטיים: התומכים תמכו ללא תנאי והמתנגדים התנגדו ללא תנאי. רה"מ לשעבר סיפר למתנגדים סיפורי בדים כיד הדמיון הטובה עליו ואת ציבור התומכים, בעיקר אלו המכונים "מקורבים", הפעיל כגייסות-ניגוח במתנגדיו ומבקריו. ככל שצימצם את הפעילות במוסדות ה"ליכוד", בכנסת ובממשלה, הלך והתקרב למעמד הדמיוני של שליט יחיד ו"כוכב עליון".
אף שהוכה פוליטית בתקופה זו ארבע פעמים ולבסוף אף הפסיד את השלטון, לא הפיק שום לקח מהמסר שהעביר לו הציבור בקלפי ובכלל אמצעי התקשורת. זו בהחלט סיבה לדאגה לאוהדיו ולמפלגתו שהוא עדיין עומד בראשה. מנהיג שאינו קורא נכון את "תמונת הקרב", אינו מודה בטעויות ואינו מוכן לשקול את דרכו לאור השינויים במעמדו והכשלים במהלכיו על-רקע שינויי המציאות, הוא מנהיג מסוכן ליריביו ולסביבתו, אך בעיקר לתומכיו. שעה שיריביו אינם מהססים לצאת נגדו בחריפות גוברת והולכת (ואף בהקצנה חריגה), נמצאים תומכיו בסד. – עליהם לוותר על "המאור הגדול" או לצלול יחד עימו; זה מה שקרה לאחרונה לגוש "ליכוד" - חרדים.
לאחר שהסתבר שממשלה חלופית קורמת עור וגידים, אנו צופים בתקשורת בהופעה של שליחיו-דובריו-נציגיו, שבפיהם מסרים דומים, סדורים מדי וארסיים עד כי סביר להניח שקיימת יד מכוונת לקרטל הדעות ודברי-בלע, שמהם קורנת דעת "המפקד" ומופצת רוחו הרעה על כשלונו הפוליטי. אולם, השיטה הדמוקרטית אינה מכירה בתסכול מסוג זה כחלק לגיטימי ממנה. אין היא מכירה ברצון סלקטיבי לקבל את הכרעותיה כאשר הן תומכות בגוש פוליטי מסוים ולדחותן על הסף כאשר הן חדלות מתמיכה זו. השיטה הדמוקרטית שופטת כל ממשל באמצעות הכרעת הציבור, המבטאת את האמון בו ואת רמת שביעות הרצון הציבורית ממנו. לא דעת "המנהיג" קובעת אלא דעת המונהגים. לכאורה - דבר והיפוכו, אך זו למעשה גדולתה.
"מלך הדמוקרטיה" בעיני עצמו ושלוּחיו כושלים בדבריהם. מעשיהם פוגעים אנושות בתדמיתם ולפיכך מאבדים הם ברציפות תמיכה ציבורית ודרך-ארץ. טיעונים מופרכים מן הסוג שמפיצים בימים האחרונים דוד אמסלם ושרים אחרים לשעבר בדבר אי-לגיטימיות כביכול של הממשלה החדשה מלווים בביקורת "פראית" על חברי קואליציה שלא קיימו הבטחותיהם. גם בהיותם צודקים עובדתית, תכליתם נבזית ומטרתה לחבל בהליך הדמוקרטי הבסיסי. אם יחשוב הציבור שהונוהו, ידע לבוא חשבון גם עם הממשלה החדשה; אם יהיה מוכן לקבל את "החבילה השלטונית" החדשה חרף חולשות וליקויים שבה – זכותו היא; שהרי העם הוא הריבון.
הציבור מבחין בין פוליטיקאים המשקרים במצח נחושה ב"צפצפם" על דעתו לבין אלה המביעים כוונות שסיכויי מימושן תלויי תמיכה ציבורית הם. בפועל, במשטר פרלמנטרי מבוסס קואליציה, נדיר המצב בו למפלגה כלשהי יש רוב מוחלט בפרלמנט ולפיכך יכולה היא לממש את כלל רצונותיה או התחייבויותיה. ברוב המכריע של המקרים מושתתת הממשלה על קואליציה, הווה אומר מבנה של פשרה וקיום חלקי בלבד של ההתחייבויות טרום-הבחירות.
נתניהו מאמין כנראה במלחמות שחיקה ולפיכך בוחר את גייסותיו כך שההיגיון הבריא איננו החלק החזק בהם. תחת זאת הם ניחנים בכושר מילולי אינסופי ומתיש ומצויידים בסיסמאות "מצוצות מן האצבע" בעלות נראות-רגעית ובלתי משכנעת.
1 האין גבול להבלים שפוליטיקאים מתוסכלים מרשים לעצמם להשמיע? שקר הנובע מתוך רשעות ורצון להרע או לבלבל את הציבור, הינו בגדר "הרעלת-בארות" מכוונת.
חוקי הכנסת הם שקובעים את אופיו של הממשל, דרכי התמנותו וגבולות סמכויותיו. כשם שרבים התנגדו להדחת נתניהו בשל כתבי-האישום הפליליים העומדים נגדו וזאת משום שהחוק גורס אחרת, כך יש לנהוג גם לגבי הממשלה החדשה. ח"כ שהוכרז במסגרת החוק כראש ממשלה מיועד וקיבל רוב בהצבעת אמון בכנסת – הוא ראש ממשלה חוקי ולגיטימי כאחד; זו הדמוקרטיה.
מטריד מאוד לראות שמנהיגי ה"ליכוד" והסיעות החרדיות השותפות לו בממשלה היוצאת, במיוחד אלה מ"יהדות התורה", משסים את תומכיהם ובוחריהם, שאינם בקיאים בהלכות דמוקרטיה, חוק ומדינה ביריבים פוליטיים, בעשותם שימוש בשקרים גסים וליבוי יצרים ובכך שמים מכשול בפני ה"עיוורים" ש בבני קהילותיהם – חטא חמור ביהדות, שאת שמה נושאים הם כנראה לשווא. אף נתניהו עצמו אינו בוחל בכך, וגם זו היא עדיין נכלולית ולא פחות.
מכוערת, גסת-רוח ונבזית היא התנהלותו של רה"מ לשעבר מול יורשו בתפקיד מבחינת הנוהל התקין והסדר המקובל בהחלפת שלטון מסודרת. אין טובה ממנה להוכחת הטענה שהגיע הזמן להחליפו בתפקיד. ראש ממשלה שמתקשה לקבל את דין הבוחר שנגזר בהליך תקין, אינו ראוי להמשיך בתפקידו.
כאמור בסוף ימי כהונתו התנהל נתניהו כ"מלך" ולא כמנהיג פוליטי במשטר דמוקרטי. דומה, שמקורביו משתעבדים ברצון לדימוי שבנה לעצמו בהדרגה ולאורך זמן וחלקם גם מתפתה לייחס לו יכולות על-אנושיות; זוהי שגיאה חמורה ומסוכנת לסדר הציבורי ולממשל האזרחי. בדמוקרטיה אין מקום לפולחן אישיות!
מותר לרה"מ היוצא לנסות להילחם על זכותו לשוב ולהיבחר לראשות הממשלה. אלמלא הקדיח את תבשילו, יכול היה לכהן שוב משום שהנוהג המקובל בישראל עד כה הוא שאין "חוסמים שור בדישו". כלומר, גם אם יוחלט לשנות את הנורמה (כפי שקורה כיום) ולהגביל את תקופת הכהונה לשתי קדנציות של 4 שנים כל-אחת, יכנס הנוהל החדש לתוקף לאחר שראש ממשלה מכהן יסיים את כהונתו על-פי החלטתו (התפטרות) או בבחירות. אני מוכן להכיר בעובדה שנתניהו ער וחרד לאיומים העומדים בפני ישראל ומאמין בכוחו להתמודד מולם טוב יותר מאחרים; עדיין זו החלטה של העם. חובתו היא לשכנע את הבוחרים לבחור בו לא בכל מחיר ולא בזכות מניפולציות. שהרי כשלונו היה מעשה ידיו ולא להתפאר. אסור לרה"מ היוצא בשום פנים ואופן לנהל את מאבקו האישי על גב הציבור ובוודאי לא בשיטת "האדמה החרוכה", בה הוא נוהג מזה זמן. דרכו זו מעידה על אובדן שיקול דעת וחוש פרופורציה.
על-רקע המשבר המתמשך בחברה הישראלית, אפשר שהדרך הנכונה לאתגר את המציאות איננה לפתור תחילה את המחלוקות התאורטיות ולאחר מכן לחפש את דרכי היישום. שכן ידוע לכל מי שהתנסה בכך שהדיון התאורטי הוא תמיד החלק הקשה יותר לפתרון או הבלתי-פתיר. להערכתי נותרה דרך אחת שבכוחה להוביל את "החינוך מחדש" של הקבוצות האופוזיציוניות המעכירות את האווירה ופוגמות בהרמוניה הלאומית בשל הפסדן בבחירות. עליהן להכיר בטעויותיהן ולשאוף להתפייס מתוך כוונה אמיתית למען הטוב הכללי. הדרך המהירה, המהותית, המהפכנית ובעלת יכולת ההשפעה החזקה ביותר, היא פנייה לקואליציה הקיימת בבקשה להצטרף אליה ולהשתתף בממשלת ליכוד לאומי מקיר-אל-קיר, על בסיס מצע משותף ותוכנית עבודה לארבע שנים. על-רקע המשברים האחרונים והאיום האירני, ביכולתו של מהלך מתקן כזה להביא לשיקום חברתי ואזרחי כולל שיהיה בעל תרומה חשובה ביותר למעמדה והמשך התקדמותה של ישראל בעולם, באזור ובעם היהודי.
