"הימין" נגד "הימין"

נהוג לומר במקומותינו ש"צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים"; איך נעשית מלאכתם של צדיקים-בעיניהם, או צדיקים על תנאי?! נראה שבשנתם כשאינם מפריעים לזולתם לעשות את המלאכה. איזו מצווה עשה ה"שמאל" הישראלי בשני הדורות האחרונים, שהוא זוכה לכך ש"הימין" באופוזיציה ו"הימין" בקואליציה יעשו את מלאכתו נגד הציונות המגשימה? אני מוצא שבנסיבות בהן צפינו בפרשת חוק האזרחות, פרקליט השטן של ה"שמאל" הוא דווקא מנהיג ה"ימין" לשעבר וראש האופוזיציה כיום. בהצבעה האחרונה בכנסת על חוק האזרחות, כשל "הימין" כולו אף על-פי שהוא כיום רוב באוכלוסייה היהודית - זה ש"בשמאל" מחמת חולשתו היחסית וזה ש"בימין" מחמת עוצמתו היחסית - אין אבסורד גדול מזה. ובכל זאת, כאשר בוחנים את התמונה השלימה, הפשט הנ"ל איננו מתאר אותה במלואה ובוודאי שאינו מסביר את מקורה. אנסה אפוא להכניס מעט סיבתיות לתמונת הכאוס בה צפינו בהצבעה בכנסת על חוק האזרחות. תחילה אומר שנראה לי שעמית סגל מתחיל להתבשם מעצמו וזהו מרשם בדוק לשגיאות. בערוץ 7, (2.7.2021), במאמר: "החוליה החלשה בממשלה", גורס סגל שהחוליות החלשות בממשלה הם עבאס וחבריו ברע"ם מזה, ומרצ מזה; לדעתי הוא טועה. חוליות אלה ניצבות אומנם בשולי הממשלה מבחינת הזדהותן האידאולוגית עימה ועם מטרותיה. מאידך-גיסא, עוצמתן היא פונקציה של התשובה לשאלה עד כמה חישבו נכון מראש, לקראת הצטרפותן, את יכולתן לעמוד בלחצים הפנימיים, שיתלוו לפשרות שיצטרכו לעשות בממשלה סופר-הטרוגנית. כחוליות-קצה, הן היו ותהיינה כמעט תמיד בליבת הסערות הפוליטיות, משום שכל פשרה שתושג על-ידי רוב השותפים, תעמיד אותן במצב לעומתי מול רוב הממשלה, או מול הגרעין הקשה של תומכיהן. נראה שמי שהתרגל לחיות באופוזיציה במשך שנים ולהסתפק בגביע קטן של יין לעיתים רחוקות, ישמח לקבל בקונסטלציה החדשה כוס מלאה של יין במקומו. אולם מי שהתרגל להיות בליבת הקונצנזוס ולא בחר נכון את השותפים עימם יצא לקרב - יאכל הרבה מאוד "קש" במקום גפילטע-פיש; ח"כ שיקלי מ"ימינה" הוא המודל לכשל ממין זה. שתי מפלגות הקצה הנ"ל, יחד עם מפלגת העבודה שהוכתה קשות במערכות הבחירות האחרונות, חותרות לחזור בעתיד הנראה לעין לעמדת גורם משפיע בפוליטיקה הישראלית. צעד ראשון בכיוון הנכון¹ עשו בכניסתן לשותפות בממשלה שאיננה הומוגנית. גורלן של מפלגות אלה נקבע ויקבע גם בעתיד על-ידי שני משתנים: עוצמתן הפוליטית הנומינלית (מספר המנדטים) וכושר הספיגה או הסבולת מול המאבק השוחק בדרך בה בחרו. קרב בו נלחמים זה בזה ה"ימין האופוזיציוני" ב"ימין הקואליציוני", קרב של התשה ושחיקה הדדית, הוא המציאות הטובה ביותר שעליה הם יכולים לחשוב בדרך לשיקום פוליטי. כזה היה הקרב על "חוק האזרחות", ומותר להניח שכזה יהיה הקרב גם על "חוק ההגירה" והבאים אחריו. יקל על הממשלה לבלום חקיקה של האופוזיציה, וחזקה עליה שתעשה זאת. טבעי ולגיטימי הוא רצון האופוזיציה להפיל את הממשלה. אולם מפלגות ציוניות ויותר מכל מפלגות "ימין" ציוניות, חייבות להיזהר במעשיהן ולהקפיד על גבולות סבירים. שכן הקצנה משיקולים פוליטיים-מפלגתיים פוגעת באינטרסים ממלכתיים חשובים ל"ימין" ובה בעת משרתת פוליטית בראש וראשונה את יריביו האידאולוגיים; אלה שמרוסנים כיום על-ידי קואליציה הטרוגנית, מחר, אם יצליחו, יהיו חלק ממערך יריב חזק ומסוכן. האידאה בה מנמק נתניהו את מהלכיו לאמור: תפקידה העיקרי של האופוזיציה הוא להפיל את הממשלה היא שקר וכזב. תפקידה של האופוזיציה, הוא לקדם את הבטחותיה לציבור; זה תפקידם של כל הנבחרים. בדרך כלל, חולשת יכולת הביצוע באופוזיציה, היא שדוחפת אותה להפיל את הממשלה ולבוא במקומה. אולם כאשר היא יכולה לקדם הבטחות גם בהיותה באופוזיציה - זו חובת הנאמנות הגדולה שלה לבוחריה. אם היא יכולה לעשות זאת עם הקואליציה משום שזו כוללת מרכיב ימני-אידאולוגי זהה לשלה, זו חובתה לציבור ולמדינה גם יחד. אלא שאת נתניהו לא מדריכות ההתחייבויות לציבור ולא האינטרסים הלאומיים, אלא הצורך האובססיבי להכות את יריביו הפוליטיים ולבוא במקומם. לצורך זה הוא פעל ופועל גם כיום בניגוד לאינטרסים לאומיים בסיסיים. המגוחך ביותר במציאות נלעגת זו הוא "זנב השועלים" המשתרך אחיו "בליכוד" ובמפלגות גוש "הימין" האופוזיציוני - גם שם מסיבות של אינטרסים אישיים או סקטוריאליים. מבחינת נתניהו מבחן הסבירות מתקיים כאשר האינטרסים הלאומיים והאישיים מתלכדים; או כאשר הגשמתן של מטרות לאומיות מתלכדת עם העובדה שהוא אישית עומד בראש הממשלה - בעיני זו פטה-מורגנה של נאמנות ואחריות לאומית. בחצי השנה הראשונה לקיומה של ממשלת השינוי, מוקד המאמץ לבססה ולחזק את יסודותיה, מחייב הצבת נושאי הפנים בראש סולם העדיפות וקידומם באמצעות פשרות הוגנות ודרכי שכנוע ללא גרירת רגליים. כך תוכיח את עליונותה על ממשלות נתניהו האחרונות שעניינים אלה היו עקב אכילס שלהן. אבן דרך קריטית היא אישור התקציב. בתקופה זו, אם תכשל הממשלה ותופל על-ידי מכשלות מסוגו של ח"כ שיקלי, יגדל מאוד הסיכוי שנתניהו יחזור לעמדה פוליטית בה יוכל להרכיב ממשלה ולהמשיך מהנקודה בה הפסיק בקלקלות הפנים ובחולשות החוץ. אולם, קיימת אפשרות שהפלת הממשלה הנוכחית לא תוביל ישירות להקמת ממשלה מתוך הכנסת ה-24, אלא לבחירות חדשות. מותר להניח שבבחירות חדשות סיכויי ה"ימין" להרכיב ממשלה יהיו תלויים בליכוד השורות של כל כוחותיו סביב ה"ליכוד" כגוש פוליטי הומוגני למדי שמייצג רוב פרלמנטרי יציב. לשם כך צריכים להיערך ה"ליכוד" כמפלגה ושני גושי "הימין" גם יחד; וספק בעיני אם בכירי המפלגה מבינים זאת. אם לא תיערך המפלגה כראוי, אפשר שלקראת בחירות נוספות תמצא עצמה מתפצלת לשתיים או שלוש רשימות נפרדות. אינני רואה את כל בכירי ה"ליכוד" ואנשי ה"ימין" שבקואליציה הנוכחית מכהנים ברשימה אחת בראשות נתניהו, אם לא תחול עליו תקופת צינון. מאבקו הגס הרוח ושובר המוסכמות הלאומיות והציוניות נגד הממשלה הקיימת, מלמדים שטרם הפנים את השגיאות שהכשילוהו ב-30 החודשים האחרונים. נתניהו שוב מוליך את חסידיו בדרך ללא מוצא. שיקול הדעת והאיפוק אבדו לגוש ה"ימין" בראשותו ואם לא יתעשת הוא עשוי לאבד את היתרון היחסי האידאולוגי-פוליטי, שמפוצל בשלב זה בין הקואליציה לאופוזיציה בגלל הקצנת-יתר. לפיד והמרכז פועלים נכון ובמקום לנדות הם מקרבים את "שותפיהם החדשים". חלופה לשת"פ היא מאבק, ובמציאות הקיימת מאבק בין "הימין" "לימין" הוא שגיאה אסטרטגית.