דודו חיים, פעיל הליכוד, הידהד שוב ושוב ברשתות החברתיות, את דבר קיום האזכרה ליצחק שמיר ז"ל במלאת תשע שנים לפטירתו, ולא רק ברשתות הליכודיות. שוב ושוב הפציר - וקודם כל בחברי הליכוד - לכבד את זכרו של ראש הממשלה השביעי וראש הליכוד (עד 1992), בבוקר יום ששי, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. זה לא כל כך עזר. רק חבר-כנסת מבין 29 חברי הסיעה הגדולה מצא לנכון להגיע - צחי הנגבי, בנה של לוחמת לח"י גאולה כהן ז"ל, שהיה רל"שו של שמיר בשנים 1988-1986. בזכות דודו הגיעו כמה מפעילי הליכוד, לצד ותיקי לח"י וכמובן אנשי לשכתו של שמיר.
ראש האופוזיציה ויו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, לא הגיע הפעם. יחסיהם של שמיר ונתניהו היו אמביוולנטיים. יריבי נתניהו מרבים לצטט אמירה שפלט שמיר בשלהי חייו כלפי יורשו: "מלאך חבלה". הם שוכחים את התמיכה הפעילה שנתן שמיר לנתניהו, כאשר התמודד ב-1996 מול פרס על ראשות הממשלה וניצח, כנגד כל הסיכויים. חלקו של שמיר בניצחון זה היה משמעותי ביותר. השניים שונים באופיים באופן קוטבי. לעומת צניעותו של שמיר וסגפנותו, נתניהו נודע בנהנתנותו, וגם בחוסר רגישותו לזולת. ואולם שניהם הצטיינו בהישגים בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה שהנחילו למדינה, פעלו ברוח משנתו של המורה הגדול, זאב ז'בוטינסקי. מה שהמחיש למדי את ההבדל בין השניים היה אופן התייחסותם לתבוסתם. שמיר ב-1992 מיד התפטר מראשות הליכוד (אבל נשאר ח"כ עד תום הכנסת ה-13), נתניהו לעומתו נותר יו"ר הליכוד גם באופוזיציה, בינתיים גם בלתי מעורער. שאפתנותו לא פגה. הוא מוביל ביד רמה את האופוזיציה מול הממשלה התלוייה בחסדי כל קול, בתקווה - ביבי לא נואש - לחזור בקרוב אל התפקיד שהוא אוהב יותר מכל: ראש הממשלה.
בשנים עברו נהג הנשיא ראובן ריבלין להשתתף באזכרות לשמיר, נושא דברים ומניח את זר מדינת ישראל. הפעם, כנשיא לשעבר, אולי ראה עצמו פטור ממטלה הזאת, הנשיא יצחק הרצוג נעדר אף הוא. בהיעדר נשיא המדינה וראש הממשלה - זרי המדינה והממשלה הונחו מבעוד מועד, מביך למדי, על מצבותיהם של יצחק ושולמית שמיר. רק בני משפחה, שני נכדים ונינה, נשאו דברים.
שבוע קודם לכן, לא הרחק מחלקת גדולי האומה, נערכה בהר הרצל האזכרה הממלכתית לזאב ז'בוטינסקי במלאת 81 שנה לפטירתו. גם מאזכרה זו נעדרו ראש הליכוד וכל חברי הסיעה למעט אופיר אקוניס, שהניח את זר הכנסת. מליאת הכנסת קיימה, על-פי חוק ז'בוטינסקי להנצחת אישיותו ופועלו, ישיבה מיוחדת. ממרומי היציע ניבטה לנגד עיני מליאה ריקה, דלת נוכחות. רק חמישה מתוך 29 ח"כי הליכוד הואילו לכבד את זכר האיש, שהם - אוהבים לציין - ממשיכי דרכו. בלט כסאו הריק של ראש האופוזיציה, וכפי שנמסר - "עקב סיבות שיפורטו בקרוב". עד כה טרם פורסמו אותן סיבות, נאום מרשים שכבר היה מוכן, הועלה רק ברשתות החברתיות. לרגעים נדמה היה שזיכרו של ז'בוטינסקי הופקע אף הוא על-ידי הממשלה החדשה, שכן במליאה נשאו דברים ראש הממשלה בנט ושר המשפטים סער, ואחריהם ח"כ אקוניס.
את הישיבה ניהל היו"ר הטרי של הכנסת, ח"כ מיקי לוי, שבפתח נאומו הזכיר מיפגש שהיה לו שעה קלה קודם לכן בלשכתו עם נציגי מכון ז'בוטינסקי ומרכז בגין. מסמכים מהארכיון שבבית ז'בוטינסקי שהוענקו לו, והוא ראה אותם זו פעם ראשונה, הביאוהו להתרגשות עד דמעות. מסמכים על פעילותם של הוריו באצ"ל. ועוד מסמך הוגש לו. חוברת שכותרתה: "ההדר הז'בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום". גם ב2014, כמסתבר, כפי שכתבתי בהקדמה לה, "נראים לעין כל חולאים בחיי היומיום שמכתימים את פני החברה הישראלית, הם נראים בדיוני הכנסת, באלימות הפיסית והמילולית, בשחיתות בצמרת, באגואיזם ובנהנתנות"... דיוני הכנסת, בוודאי כאשר מועלית הצעת אי-אמון, הם לרוב לוהטים ומלהיטים. המצב בכנסת הנוכחית רק הורע - ראינו זו בדיון הפרוע במליאה יום קודם לכן - וכך אמון הציבור בנציגי העם פוחת והולך, כאשר השפה חסרת מעצורים, מילה איננה מילה, אין כבוד לזולת, ליריב הפוליטי.
אין פלא על כן, שראשי הציבור ממעטים לכבד את ראשי המדינה שקדמו להם, את אבות הציונות, הגם שגוברת ברבים מידת הגעגוע וההתרפקות למי שהנהיגו אותנו, בוודאי במאה הקודמת, ובמיוחד לאשכול, בגין ושמיר. רק כשנראה יותר מנהיגים מכהנים באים לאזכרות הממלכתיות, לכבד את זכר קודמיהם, ורק כאשר רעיון ההדר הז'בוטינסקאי יהיה נפוץ יותר, מוכר יותר, כי אז יש תקווה שהחיים הציבוריים-דמוקרטיים בישראל יהיו נאותים יותר, יעילים יותר, מכובדים יותר.
