רבים תוקפים מימין את נפתלי בנט וגדעון סער - המובילים את אנשי הימין שבשורותיהם, לפעילות שמאלית באופן פוליטי עם שותפיהם מהעבודה, ממרצ ומרע"ם. אבל מי שיחפש היטב בגלאי האופורטוניזם יוכל למצוא את ההובלה ההפוכה, משמאל לימין, גם בקרב מפלגות השמאל שמכרו את ערכיהן כדי כדי לשרוד כיסאולוגית. יום תשעה באב האחרון - שנת תרפ"א, הוכיח זאת מעל ומעבר. מעל ל-1,800 איש עלו להר-הבית, מהכיוון של הלאומניות היהודית, זו שמזמן מאסה בדעת חכמי ישראל שלא לעלות להר-הבית. אפילו הראי"ה קוק ביקש שוב ושוב ש"לא לעלות למקום המקדש". בימיו העולים היו חילוניים לאומנים מאנשי המיעוט הרויזיוניסטי ולא מקרב דתיים.
עד להקמת הממשלה האחרונה, שבראשה עומד נפתלי בנט, יו"ר מועצת יו"ש לשעבר, היו העליות היהודיות להר-הבית מצומצמות ולא הותרו בהן תפילות ליהודים. שוטרים פינו "מתפללים" יהודים והעניין נתפס כפרובוקציה. גם "צעדת הדגלים" נדחתה שוב ושוב בימי ממשלת בנימין נתניהו. אנו זוכרים היטב מה אירע כאשר אריאל שרון עלה להר הריבית וכיצד החלו "מאורעות אלפיים". אנחנו זוכרים היטב כיצד הגיבו הח"כים הערבים - מהאיסלאמיים ועד הנוצרים שבהם (באסל ראטס מבל"ד), כאשר יהודה גליק ו/או משה פייגלין עלו להר-הבית. הח"כים הערבים עלו אף הם לשם ובנו "קו הגנה" חי נגד הפרובוקציות הללו, פרובוקציות שאין להן מסורת תפילה בהלכה היהודית.
והנה באה ממשלת בנט, שהכיפה על ראשו איננה אומרת כלל על ענייני תוכן הדת היהודית אלא על הסלמה לאומנית, ומצליחה למסד את הפרובוקציות של ההתגרות באנשי ה"וואקף המוסלמי", כ"חופש פולחן יהודי" שאין לו מקור דתי, וכול זאת כאשר השר הממונה על המשטרה הוא איש מפלגת העבודה (עמר בר-לב), ובקואליציה הזו (של שימור האינטרסים הכיסאולוגיים) חברים לא פחות ולא יותר אלא מרצ עם שני ח"כים ערבים (אחד מהם שר...) והתנועה האיסלאמית הדרומית! ואילו מבחוץ מנסה הקואליציה הזו לזכות גם בתמיכה סמויה של "הרשימה הערבית המשותפת".
ואף במפלגת העבודה חברה ח"כית ערבייה שבעבר היא אף ייחלה לקריסתה ומותה של המושבה זכרון יעקב, והנה בפרשת העלייה הנוכחית להר-הבית פתאום נאלם קולה. גם המחאות של רע"ם למעללי הכהניסטים בהר-הבית הם רק מהשפה לחוץ משום שאיש מהם לא הגיע, כבעבר, להר-הבית כדי למחות על הפרובוקציות שם. על "שתיקת הכבשים" של מרצ חבל להרחיב את הדיבור. אבל אילו מרצ לא היו חברים בממשלת "האנדריגונוס" הזו הרי שהם בוודאי היו צורחים ככרוכיה נגד "הפרת הסטאטוס קוו בהר-הבית", ובוודאי שהיו מגישים הצעת אי-אמון בממשלה.
"קנביס" וממון במקום עקרונות ודת
את ח"כי השמאל מעניינים יותר ענייני ה"קנביס" ולכן הדרה תמר זנדברג וחבריה אינם חפצים להרוס את אחוות המריחואנה שיש להם עם ח"כ שרן השכל, שהייתה מהעולים להר-הבית, ושבינה לדת היהודית אין אפילו דמיון מקרי. את איבסתיאם מרעוונה מעניין יותר להרוס את החברה הערבית המוסלמית ולבולל אותה בקרב שמאלני ההזויים היהודים, ובמיוחד היא מייחלת אולי להיות בעתיד להפוך להיות ה"השרה הערבייה הראשונה בישראל". רע"ם מצליחה להפוך להיות "ש"ס של המגזר הערבי" אבל בכיוון ההפוך. כמו ש"ס מובטחים גם לרע"ם תקציבים לא קטנים שמפירותיהם ספק אם הציבור הערבי ייהנה, אלא יהיו אלה שייהנו דווקא עסקניה הבכירים.
כמו ש"ס גם רע"ם מתחילה לוותר על עקרונות דתיים תמורת "כופתאות" לעסקניה, ובעיקר שמירת המשך חברותה בקואליציה הרב-ראשית הזו. גם תגובת ח"כי "הרשימה הערבית המשותפת" לא הייתה בפרשת תשעה באב בהר-הבית, נחרצת כבעבר וזאת מתוך הרצון "לשמר את הקואליציה". ישנם לא מעט קולות בימין הישראלי הטוענים כי מרצ ורע"ם עושים את צרכיהם על ראשיהם של נפתלי בנט, גדעון סער, יאיר לפיד, בני גנץ וחבריהם אבל אפשר לטעון גם את הטענה ההפוכה: בנט, סער, גנץ וחבריהם עושים את צרכיהם על ראשם של מרצ, רע"ם ואיבסתיאם מרווענה.
השררה כדבק
הדבק המחבר את ראשי מפלגות הקואליציה היא השררה. השאלה היא רק מי יכופף את השני מהר יותר. כמו שבנט וסער הם למעשה "גוויות פוליטיות" בימין כך ניראה שאם פרשיות הר-הבית ו"מצעדי הדגלים" ימשיכו הרי שגם ראשי רע"ם ומפלגת מרצ יהפכו ל"גוויות פוליטיות". לא ירחק היום שהרוח הערבית שדחפה את רע"ם להיות גמישים פוליטית תתהפך ברוח לאומנית ודתית הפוכה לגמרי, שאפילו "הרשימה הערבית המשותפת" תחוויר לעומתה ברדיקליותה. אבל במרצ למשל - ובמפלגת העבודה, מעדיפים להילחם עבור הרפורמים על הכותל המערבי, נגד החרדים והחרד"לים, ולהתעלם מהסכנה של הפיכת הר-הבית לבקבוק תבערה בין האיסלאם ללאומנות היהודית הפסדו – דתית.
