כשהייתי בסוף י"ב בקיבוץ גבע (1966) הייתה לי ברירה אם להתגייס לצה"ל, או לתת שנת שירות לקיבוץ צעיר שזקוק לסיוע. קראו לזה אז "ש.ש.ש.", כלומר: שנת שירות שלישית. הגיוס לצה"ל היה שנתיים, ומי שעשה שירות זה נתן למדינה שנת שירות שלישית לפני גיוסו לצה"ל. הצטרפתי למיזם זה של התנועה הקיבוצית.
שיבצו אותי להתנדב בקיבוץ "שדה בוקר" בנגב. תוך זמן קצר גיליתי, שצירפו אותי כ"בת" למשפחת נחמה ויהושע כהן. השניים היו חברי לח"י בעברם. יהושע היה מפקד הלח"י והיה ממש דמות מופת.
באותה "עסקת חבילה", קיבלתי גם את התפקיד לשהות במחיצתם של דויד ופולה בצריפם ש"בשדה בוקר". יהושע היה האיש שהיה אחראי על משפחת בן-גוריון, בהיותו איש ציבור מוכר וידוע. נוצר גם קשר שנרקם בין השניים, למרות היותם יריבים רעיוניים מן העבר: בן-גוריון היה בצד של "ההגנה', ויהושע כהן היה בצד של תנועת "הלח"י", שנחשבו אז ל"פורשים".
באותם ימים, נחשב "שדה בוקר" כקיבוץ הזקוק לתמיכה ולסיוע, וזו הסיבה שנחלצו להקים בו מדרשה, כדי למנוע את פירוק הקיבוץ. בן-גוריון, שסיים שירותו כראש הממשלה, קרא לציבור ללכת בעקבותיו לנגב, והודיע שיגור ב"שדה בוקר".
פולה ודויד גרו אז בשתי דירות במקביל: היה להם בית בשדרות קק"ל בתל אביב (שהיום נקראות "שדרות בן-גוריון"), וגם הם חיו בצריף שהוקם עבורם ב"שדה בוקר". בכל פעם שנמסרה הודעה שהם מגיעים ל"שדה בוקר", נחמה כהן הייתה מלווה אותי לצריף של בן-גוריון. עם הזמן, פולה ודויד הכירו אותי ואף נרקמו בינינו קשרי ידידות. כשהיו השניים מגיעים למקום, אחד המאבטחים של בן-גוריון היה ניגש לצריף שבו גרתי, שניצב מאחורי צריפו של בן-גוריון, וקורא לי לדירתם.
סייעתי לפולה בארגון הבית, בהכנת כל מיני דברים שביקשה והיו בינינו שיחות על עניינים שונים. היא עשתה הכל למען בן-גוריון. כשהיו יוצאים יחד לחדר האוכל, דאגה וקבעה מה הוא יאכל. הם נהגו ללכת לחדר האוכל ברגל והוא לא נזקק לקלנועית. בכל זמן שהותו שם ובכלל, ליוו אותו תמיד שומרי ראשו.
הייתה להם גם 'עוזרת בית' שהייתה מגיעה ושוטפת את הדירה, לפי הנחיותיה של גברת פולה. "היא ואני היינו יושבות שעות רבות ומשוחחות. היא סיפרה לי על ילדותה, על לימודי מקצוע "אחות רחמנייה"..., ואף אמרה לי לא פעם, שעליי ללמוד כמוה מקצוע זה. צחקתי והשבתי לה, שאני לעולם לא אוכל להיות "אחות", כי אני מיד מתעלפת למראה טיפת דם!
לפעמים הייתה פולה שולחת את שומר הראש להעיר אותי בשעה שש בבוקר, כשאני עדיין ממש רוצה לישון, ומבקשת שאבוא אליה ואשמש לה לחברה. היה חשוב לה בבוקר ובערב שדוִד בעלה יאכל דייסה. ראיתי בפניו שהוא לא אהב את הדייסות שהכינה ובכל זאת אכל אותן. היו ימים, שבן-גוריון הגיע ל"שדה בוקר" לבדו, ופולה נשארה בדירה בתל אביב, ואז היה אומר לי בחיוך רחב: "הו, השתחררתי היום ואני אוכֵל כל מה שאני רוצה"!
הוא היה מרוכז שעות רבות בכתיבה בחדרו ליד שולחן הכתיבה, ונהג לסגור את דלת חדר העבודה שלו (שקרא לו: "הספרייה"). עם זאת, היה רגיש מאוד לכל קול רחש שנשמע בסביבתו. לפעמים פולה ואני דיברנו וצחקנו בקול רם, ואז היה יוצא ונוזף בשתינו ומבקש להנמיך את הקולות, כי הוא כותב וצריך להתרכז בכתיבה.
באחת השיחות בינינו אמרה לי פולה, שהלכה לכל מקום אחרי דוד בשל אהבתה אותו. גם כשאמר לה שהוא הולך לנגב, ל"שדה בוקר", לגור בצריף, הסכימה מיד! "אני הולכת אחריו לכל מקום", אמרה ברגש. "בן-גוריון אמר לי, שזה הפסוק מספר "ירמיהו": 'זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה'. ואכן, אני הולכת אחריו כמו שכתוב בפסוק הזה", אמרה לי ועיניה נצצו מהתרגשות. היא אפילו מוכנה לוותר על החיים הטובים בתל אביב, וללכת לנגב החם והצחיח, כי בן-גוריון חושב שזה חשוב למדינה. "אני מקבלת באהבה את כל מה שהוא אומר לי", אמרה.
פעם היה אירוע מיוחד וקיימו אותו במחסן הצמוד לצריפו של בן-גוריון. פינו שם חדר גדול, סידרו את האולם בצורת ח' והביאו כיבוד. כשישבתי ליד השולחן התברר לי שאני יושבת מול בן-גוריון, ורגליו נוגעות כל הזמן ברגליי. הפסקתי לאכול, כי פחדתי לדרוך בשגגה על הרגליים שלו. כשהוא הבחין שאני לא אוכלת, אמר לי בקולו הרועם: "למה את לא אוכלת? תאכלי. מה את בדיאטה"? כולם הסבו מבט, ואני ישבתי סמוקה ומכווצת עד סוף הארוחה!
גם פולה הייתה מביכה אותי. לא פעם, כשהייתי אוכלת עם חברים בחדר אוכל של הקיבוץ, היא הייתה נכנסת ומחפשת אותי, כי אמרו לה שאני שם, והייתה צועקת, כשקולה נשמע מקצה חדר האוכל ועד קצהו: "בואי איתי לצריף". בלית ברירה הייתי צריכה להניח הכל וללכת אחריה.
לפעמים השיער שלה היה פרוע קצת ולא מסודר. הייתי ניגשת ומסדרת לה את השיער והיא הייתה מביטה בראי במבט מרוצה. גם בן-גוריון, כשהיה יוצא מחדרו, היה מבחין בשערה המסורק למשעי ומחייך בשביעות רצון. הבחנתי שאהב שסידרתי לה את השיער.
עזרתי לפולה גם בסידור המגירות בשולחנה. היה לה שם אוסף מכתבים של דוד בן-גוריון אליה. היא הייתה גאה להראות לי מכתבי האהבה שלו אליה, שהביעו אהבה גדולה. היה מכתב אהבה מיוחד של דוד אל פולה שקסם לי מאוד, ואני רוצה להביא את תוכנו כאן לפניכם. המכתב נמצא היום ב"מכון למורשת בן-גוריון".
לונדון, 20.8.1930
פולה יקירתי,
זה עכשיו קיבלתי את מכתבך מיום 12.8.1930. אני יוצא הערב לברלין. אני רוצה לשהות יום או יומיים באמסטרדם ולהיפגש עם מכרים אחדים של האינטרנציונל. אני מבקש מישהו מידידיי פה להשיג בשבילי ספר הבישול שאת רוצה בו. בברלין אני אנסה להשיג כל שאר הדברים שאת רוצה לעצמך ולילדים.
פולה יקירה, אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך הרבה יותר ממה שאת אולי חושבת. הייתי שניים-שלושה שבועות לגמרי לבדי וחשבתי הרבה עלייך ועל מחשבותייך ועל כל הקשיים שעברו עלייך מאז התחתנו. הרגשתי שעליי לעשותך יותר מאושרת, ואני אנסה לעשות זאת ככל אשר אוכל. גם את תצטרכי לנסות להבין אותי קצת יותר. הצרה היא, יקירתי, שאת לא מכירה אותי במידה מספיקה, אם כי אני יודע כמה את אוהבת אותי. אהבה בלבד אינה מספיקה. אני רוצה שאת תהיי שותפה לכל שאיפותיי, שאת תתענייני יותר בעבודתי ובמאבקיי. תהיי אז יותר מאושרת, חייך יהיו יותר עשירים ומעניינים.
טוב, נשוחח על כך כשאשוב הביתה.
ומה בדבר הבית? האם התחלת כבר לבנות או נתקלת במעצורים חדשים? האם סודר המלווה? כתבי לי לברלין.
באהבה,
דויד שלך.
אומרים שפנים רבות לאהבה ולעיתים האהבה הולכת בשניים, בשני קווים מקבילים: ראיתי שפולה אוהבת את דוד בן-גוריון, דואגת להביא לו דייסה כל בוקר וכל ערב, דואגת לשנתו, לבגדיו שיהיו נקיים, הולכת אחריו למדבר, לארץ לא זרועה, חיה עמו בצניעות, בצריף, ומוותרת על חיי הרווחה שהיו יכולים להיות לה בתל אביב...
ואילו הוא, אוכל את הדייסה שהיא מכינה, שהוא לא אוהב, מציית לה כילד אך מבקש ממנה שתבין אותו קצת יותר, שתהיה שותפה לשאיפותיו, שתתעניין בעבודתו במאבקיו..., כאן אהבתה הפשוטה והיומיומית כאישה, כאם וכרעייה לא מספיקות לו והוא מבקש יותר.
האם קיבל יותר? זאת לא נדע.
