ויתורו של סעד חרירי ב-15 ביולי על המנדט להרכבת הממשלה בלבנון מבטא את הסחרור שבו מצויה הזירה הפוליטית במדינה זו. זאת, על-רקע מצוקתה הגוברת של האוכלוסייה, המתמודדת עם משבר כלכלי מהחמורים שידעה המדינה, הגורם לקשיי פרנסה ומחסור חריף במוצרי צריכה בסיסיים: מזון, חשמל, דלק, מים ותרופות, וכן להעדר תשתיות בסיסיות שאמורה מדינה לספק לתושביה.
המערכת הממשלתית הלבנונית, החסרה ממשלה מתפקדת זה כשנה, כמעט משותקת לחלוטין ואין ביכולתה לקבל את ההכרעות המתבקשות כדי להתמודד עם המשבר. גם גורמי הביטחון, ובראשם צבא לבנון, הסובל אף הוא מהמצוקה הכלכלית, מתקשים במילוי משימותיהם. המהלך של חרירי גם הוכיח שוב את רפיונה ואזלת ידה של ההנהגה העשירה והמושחתת, מכל העדות, כולל חיזבאללה, המתמקדת בעיקר בשימור כוחה ומעמדה, בלי לגלות כל נכונות לוויתורים לטובת האינטרסים של כלל תושבי המדינה.
באופק לא מסתמן פתרון כלשהו. גם העזרה מבחוץ מתמהמהת: מדינות המערב, אשר התייאשו מהציפייה שתיענה בחיוב דרישתם להרכבת ממשלה וקידום רפורמות כתנאי לסיוע, בוחנות הטלת סנקציות על ההנהגה הלבנונית; רוסיה וסין מוכנות לסייע בתנאי שתובטח תמורה להשקעתן; שאיפתו של חסן נסראללה לקבל סיוע מאירן עדיין איננה מתממשת, בין השאר בשל החשש בלבנון שקבלת סיוע זה תרחיק את האפשרות לקבלת תמיכה בינלאומית רחבה.
בחינת התרחישים האפשריים להתפתחויות בלבנון איננה מבשרת טובות. התרחיש הסביר ביותר כרגע הוא תקופה ממושכת של המשבר במאפייניו הנוכחיים, הידרדרות נמשכת עד כדי התפוררות מוחלטת ואף פיצול של המדינה, ואפילו התלקחות מלחמת אזרחים שלישית. תרחיש קיצוני נוסף הוא השתלטות מוחלטת של חיזבאללה על לבנון והרחבת האחיזה האירנית במדינה.
האם נסראללה יתחזק או ייחלש
מה משמעותו לישראל של המשך המשבר בלבנון? בישראל קיימות שתי גישות בתשובה לשאלה זו. האחת גורסת, כי התפוררות לבנון רעה לישראל. מצדדי גישה זו, המשקפת הנחה לפיה לישראל אינטרס בלבנון יציבה ופרו-מערבית, גורסים כי למרות מעמדו הדומיננטי של חיזבאללה בלבנון, הוא עדיין איננו גורם הכוח הבלעדי. כל הידרדרות נוספת במצבה הפנימי של המדינה, אך תחזק אותו ועל כן עלולה להוביל לשינוי שווי המשקל הפוליטי בלבנון לרעת ישראל, בעיקר לטווח הארוך יותר.
כך ימומש חזונו של נסראללה להפוך את לבנון לבת חסות נוספת של אירן ולחלק אינטגרלי מהציר השיעי. כבר בראשיתו של המשבר הכלכלי-פוליטי המתמשך בלבנון טען נסראללה, כי על הכלכלה הלבנונית להתנתק מהמערב, לפנות מזרחה ולפתח קשרים עם אירן, עירק וסוריה. כך שסביר שהתפוררות לבנון תובילה לחיקה החם של אירן והיא תהפוך ברבות הימים למאחז אירני נוסף באזור, בדומה לסוריה.
יש הסוברים, כי התפוררות לבנון טובה לישראל. הסוברים כך, ובעיקר הטוענים כי לבנון נשלטת כבר עתה על-ידי חיזבאללה, גורסים, כי ככל שיגברו הקשיים הפנימיים במדינה זו, כך ישקע חיזבאללה בהתמודדות עם תחלואיה (כולל במצב של התפוררות), יתקשה להתפנות לעימות עם ישראל ויאמץ גישה מרוסנת יותר כלפיה. על-פי תפיסה זו, גם אם חיזבאללה יידחף לבחור בסופו של דבר להשתלט בכוח ולתפוס רשמית את השלטון בלבנון - מהלך שהקפיד להימנע ממנו עד כה נוכח היתרונות שמעניק לו הסטטוס-קוו של שימור כוחו הצבאי העצמאי והשפעה פוליטית על הנעשה במדינה מאחורי הקלעים באמצעות בעלי בריתו - תרחיש זה עשוי לשרת אינטרסים ישראלים, על-אף חסרונותיו. מעבר לכך, בתרחיש זה, שמשתמעת ממנו זהות מוחלטת בין המדינה הלבנונית לחיזבאללה, יגדלו מרחב הפעולה והלגיטימיות של ישראל לפעול מול לבנון, ובמיוחד במצבי עימות צבאיים או במלחמה כוללת.
מגישות שונות אלה לגבי האינטרס הישראלי מול לבנון הקורסת, נגזרות גם תפיסות שונות ביחס למדיניות שעל ישראל לאמץ כיום. הגורסים ששקיעת לבנון לידי חיזבאללה היא חיובית, תומכים במדיניות האי-התערבות, מה עוד שיכולתה של ישראל להשפיע על המתרחש בלבנון מוגבלת מאוד. מובילי מדיניות זו טוענים שעל ישראל להימנע מלהתערב בהתפתחויות הפנימיות בלבנון, ובוודאי לא לסייע לה, למעט סיוע הומניטרי ישיר או עקיף, שכן כל סיוע אחר יחזק את חיזבאללה. לפיכך, על ישראל להמשיך למקד את מאמציה בהחלשת הארגון.
מנגד נטען, כי עדיין לא קיימת זהות מוחלטת בין לבנון לחיזבאללה ובעינו עומד האינטרס הישראלי בלבנון פרו-מערבית ויציבה. אמנם, חיזבאללה הוא כיום הגורם החזק ביותר בלבנון צבאית ופוליטית, אבל לא כל הלבנונים נמנים על תומכי הארגון והמשבר הקשה הפוקד את המדינה אף העלה את רף הביקורת כלפיו בשל מעלליו בזירת הפנים. לפיכך, על ישראל לנסות להשתלב במאמצים לאיתור כל דרך כדי לחזק את גורמי הכוח החיוביים בראייתה, המתנגדים לחיזבאללה, כדי למנוע את השתלטותו המוחלטת על מוסדות המדינה וכלל תושביה, ואת הפיכת לבנון לבת חסות אירנית. כל זאת כמובן בלי לנטוש את המאמצים המדיניים והצבאיים להחלשת חיזבאללה.
על ישראל לאמץ גישה פרואקטיבית
לממשלת ישראל מומלץ לעדכן את המדיניות מול לבנון בהסתכלות לטווח הארוך ולבחון את השלכות התפוררותה של המדינה הלבנונית על ישראל בפרט ועל האזור בכלל. על ישראל לאמץ גישה פרואקטיבית, שתראה בהתפתחויות הנוכחיות בלבנון גם הזדמנות להשפיע על עתידה של מדינה זו, ולא לקבל כגזרה משמים את מעמדו הדומיננטי של חיזבאללה בה ואף את אפשרות השתלטותו עליה בתרחיש קיצון. אין זו המלצה להתערבות ישירה של ישראל בענייניה הפנימיים של לבנון, בדומה לנסיונות הקודמים שנכשלו, וגם לא להתגייסות לסיוע ישיר ללבנון: בכל מקרה, יכולת הסיוע של ישראל מוגבלת, שכן היא נתפסת על-ידי מרבית הלבנונים כ"מדינת אויב". כל הצעותיה לסיוע לעם הלבנוני, כולל הצעתו של שר הביטחון בני גנץ ב-6 ביולי להעביר סיוע הומניטרי באמצעות יוניפיל, נדחות על הסף.
לפיכך, נדרש לגבש מדיניות שיש בה כדי לתמוך בו-זמנית בשני אינטרסים מרכזיים של ישראל, שמוערך שקיים עדיין מרחב לקידומם: האינטרס הביטחוני שבהתמודדות עם האיום שמציב חיזבאללה, בצד האינטרס בשכנה יציבה ופרו-מערבית מצפון.
כדי לקדם את האינטרס של לבנון פרו-מערבית ומשוחררת מהתלות באירן, על ישראל להמריץ את שותפותיה במערב, בעיקר ארצות הברית וצרפת, המעורבות במאמצי הסיוע ללבנון, וכן את ידידותיה החדשות במפרץ, לפעול ביתר שאת להגשת סיוע מיידי ויעודי לעם הלבנוני, תוך דרישה לפיקוח הדוק על העברת הסיוע כדי למנוע את נפילתו לידי חיזבאללה ותומכיו. בתוך כך, חשוב במיוחד לתאם עם האמריקנים את גדיעתם של ערוצי העברת הסיוע מאירן לחיזבאללה, אם יוסרו הסנקציות מעל אירן בעקבות הסכמה על חזרה להסכם הגרעין. מבחינת ישראל קיימת חשיבות גם להמשך חיזוקו של צבא לבנון (כמובן מבלי שיועבר לו אמל"ח העלול לסכן את ביטחונה), אשר הוכיח עד כה כי הוא הגורם היחיד המסוגל לשמור על סדר פנימי במדינה, וכן לבחון רעיונות להרחבת הנוכחות/המעורבות הבינלאומית מצד גורמים שאינם חברי הציר השיעי (ארצות הברית וצרפת מצד אחד, ורוסיה, סין וייתכן שאפילו טורקיה מצד שני).
כל זאת, במקביל להמשך המאמץ המתמיד להחליש את חיזבאללה הן במהלכים מדיניים-הסברתיים להשחרתו ולביסוס הגדרתו בזירה הבינלאומית כארגון טרור, והן במעשה הצבאי. במישור הצבאי, לצד הצורך בהמשך ההיערכות לאפשרות של עימות בגבול הצפון, נדרש לבחון האם המשבר בלבנון מייצר לישראל הזדמנות לפגיעה משמעותית יותר ביכולותיו של חיזבאללה ולפעול ביתר נחישות לבלימת הניסיון של חמאס, אירן וחיזבאללה לבסס "משוואת הרתעה" חדשה מול ישראל, המייצרת קישור בין עימותים על הר-הבית ובירושלים לירי לתחום ישראל מצפון המדינה בתגובה לכך, כפי שאירע במהלך מבצע "שומר החומות" ואירוע הירי ב-20 ביולי בעקבות העימות האלים בהר-הבית בתשעה באב.
