את תוכנית הרדיו האחרונה שלנו הקדשנו לגלידת בן אנד ג׳ריס, ולהודעה שהם לא יחדשו את החוזה (בעוד שנה וחצי) למכירת הגלידות שלהם בירושלים, יהודה ושומרון. כל תומכי תנועת החרם על מדינת ישראל צהלו ושמחו בכל מושבותיהם - הנה, אנחנו מונעים תענוג מהיהודים הנבזים, הנוראים, הכובשים חסרי הלב! הנה, אנחנו מענישים אותם, וזו רק ההתחלה, כי אין עונש מספיק התואם את גודל ועומק רשעותם.
החדשות עברו כמו אש בשדה קוצים. המפעל בארץ קרא "אל תענישו את כל מאות העובדים שלנו" והזכיין קיבל תמיכה אדירה כשהוא הצהיר שלא יכבד את ההחלטה (המכירות זינקו בבת אחת). לשכת המסחר התערבה וקראה שלא להחרים את הגלידה, שכן היא מיוצרת תחת רשיון במפעל בארץ. ראש הממשלה התערב ושוחח עם ראש חברת יוניליבר בעלת בן אן ג׳ריס, כשהוא מתרה שישראל תלחם בהחלטה. אכן, למדינה יש עכשיו את הכלי להלחם באופן משפטי נחרץ בארץ נגד מי שמנסה להחרים אותה, ואולי דוקא הממשלה הנוכחית תשתמש בכלי זה. בדומה בארה"ב מדינות רבות העבירו חוקים נגד תנועת החרם, אך בין "חוקים על הנייר" לבין יישומם המרחק רב ביותר.
בלוס אנג׳לס, חבר מועצת העיר פול קורץ שלח מכתב מחאה וכך עשה גם מושל פלורידה רון דסנטיס. לאחר שבוע של חגיגות, גם מועצת העיר בורלי הילס הצטרפה לחגיגה כשהיא מגנה ומביעה דאגה מהקורה. כל אלו תומכים נלהבים במדינת ישראל וכל הכבוד על שהם יוצאים לפעולה, אך השנאה המופנית באופן פרטני ליהודים בארץ אבותיהם אינה יחידה במינה. ארה"ב שטופת שנאה בזמן זה ממש, והנשיא נראה מלבה אותה במעשיו (למרות שברטוריקה הוא בעד "איחוד" ו"אחדות"). כאמור, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. (אני עדיין שמח ואסיר תודה שיש מעטים שמדברים עבורנו, כי גם זה אינו דבר של מה בכך, וגם תופעה זו נדירה יחסית.)
חברת האם טענה שלה אין כל יד ורגל בהחלטת חבר המנהלים של חברת-הבת, ובחדשות בארץ דווח על 300 מיליון דולר בעשור האחרון בהקשר ליוניליבר. רק כסף מדבר, וכנראה תהיה החלטה כלשהי בעתיד לגבי מכירת או אי-מכירת גלידה בשם זה ב"התנחלויות" (ואולי גם הויכוח יסוב האם ירושלים כלולה בהגדרה, או לפחות חלקה המזרחי), אך בינתיים הנזק נגרם.
כמו כל הליך של תנועת החרם, הנזק אינו הנזק הממשי. לא ימכרו מותג אחד, יש הרבה מותגים חליפיים. בכלל, גלידה אינה מצרך הכרחי. מרענן, אך לא חיוני. וכאמור, ההחלטה תשנה צורה עם הזמן. אך הרעל הוזרק, והשיח הפך למקובל, וכולנו שמענו ולכן יודעים עכשיו בודאות שהחברה שדואגת לאחר ולחברה כולה מתמקדת בעוולות הישראליות ובעצם קיום המפלצת ששמה "התנחלויות." לכולם עכשיו יהיה אכפת, וכל אחד ואחת תשאל את השאלה: "איך אפשר להפטר מההתנחלויות? איך אפשר להעניש את הישראלים על מה שהם עושים? איך ניתן ללחוץ עוד יותר, כי כל עונש שהם יקבלו אינו מספיק?"
לטעם-החודש של בן אן ג׳ריס טעם מיוחד. הם יוצאים להגן על הנדכאים והנחלשים, הם עושים מעבר למכירה ולרווח, הם יוצאים לפעולה כשמה שמדרבן אותם ולא מניח להם מנוח הוא צדק חברתי, והם משלבים אותו - כמו את הטעמים בגלידות שלהם - עם טעם נוגד, יוצא דופן, בלתי צפוי בעליל.
פעם אמרתי לאומנית בתחילת דרכה שאם היא תכתוב בצבע אדום באותיות ענק "שחררו את פלשתין", עבודתה תזכה מיד להד ציבורי מרשים. אנשים ינהרו לראות את העבודה, ולא משנה מה טיבה או עיקרה. "קחי ספסל ותתיזי עליו צבע אדום והמילים FREE PALESINE, והספסל יהפוך לאטרקציה, ויהפוך למוקד עליה לרגל. העיקר הצבע האדום (דם הנדכאים) והמילים המדרבנות לפעולה הכרחית, "לשחרר." מהנהר עד הים. ארץ נקיה מיהודים.
הרבה דברים מפריעים לשונאינו: מוצרי ים המלח. הציוד הכבד של קטרפילר בו משתמשים בארץ. במבה שמיוצרת בארץ. יינות מיקבים בארץ. סודה סטרים. כיסויי פלסטיק לשרותים ממפעל ביהודה ושומרון המעסיק "פלשתינים" יחד עם יהודים. למעשה, כל דבר מהשטחים הכבושים-כבושים (יהודה ושומרון, חצי ירושלים, רמת הגולן). כל אלו לא נותנים להם מנוח, אך במהות לא אכפת להם מהם בכלל. כל רצונם הוא לפגוע ביהודים ולהעלימנו מהעולם הזה. אין מקום בו נהיה מוקבלים, בו מותר יהיה לנו לחיות את חיינו בבטחה ובשלום. ארופה אמרה לנו: צאו מכאן, לכו לציון ירושלים, ואילו במדינת ישראל - היא "פלשתין". כך אומרים לנו, "אירזו את מזוודותיכם וחיזרו לארצות מהן באתם." שישו ושימחו, מקום אין לנו, כי לא רוצים בנו, וכך לא רק מרצון כי אם מאין ברירה, אין אנו יכולים אלא להאחז במדינה היחידה בעולם שהיא מדינת הלאום היהודי, בין הים לנהר, ושמה "ארץ ישראל."
אז אמבולנסים לא יתנו מענה מעבר לקו הירוק. ובירושלים העתיקה יהיה כוח בינלאומי. והר-הבית הוא מסגד (רב-מסגדים) מוסלמי וכל קשר ליהדות ולהיסטוריה, לארכיאולוגיה ולתנ"ך נמחק. ואיש לא יבקר בהתנחלויות ולא יופיע שם. והשפכים יוזרמו לטבע (כי גם בכך אשמים ה"מתנחלים"). והמים ישאבו מבארות פרטיות (כי זה לא שייך לישראל, ולעזאזל אם זה יפגע במי התהום של כולם). ובמחצבות יחצבו ויגרמו לנזק בלתי הפיך למאות השנים הבאות. ויבנו התנחלויות עצומות, ובהן בתים רבי קומות, והכל של ה"פלשתינים" כי זה שלהם מימים ימימה, והם יודעים שמי שכובש ומשתלט, שלו השטח. ויבואו אנרכיסטים להבעיר את השטח. ויעמוד צה"ל חסר אונים ממול. וגם לא תמכר גלידה ליהודים. ובקרוב ממש, תערך אקציה אחר אקציה, וכל היהודים יושמדו. כי אז יבוא גואל לעולם, ויהיה טוב, כי נפטר אחת ולתמיד מהמזיק, המטרד, הדבר האיום והנורא, אותה מגיפה שחורה, אותה מחלה ששמה "יהודי העולם."
איזה טעם נפלא של בן אן ג׳ריס, וכבר נשמעים כל ההסברים וכל התרוצים וכל ההודעות לתקשורת שיוניליבר בכלל אינה חברה אנטישמית, והיא אוהבת את היהודים, וזה כלל לא אשמתה ולא באחריותה. פשוט לא הבנו, וכבר הקדמנו להתרעם ולצעוק "אנטישמיות." וֹזה בכלל שיח מוצדק ונחוץ וחשוב. ואנחנו עד מהרה פשוט נמשיך בחיינו, ונשכח ממה שהיה, עד המתקפה הבאה.
מישהו צריך להלחם, ואותו מישהו הוא לא מדינות בארה"ב - להן מספיק בעיות משלהן. אותו מישהו זה אנחנו - ישראלים ומדינת ישראל, כי כשהקולות הנשמעים מהמדינה מבולבלים - ולכן מבלבלים - קשה להבין מה לא בסדר כשחברה אחראית קוראת לעשות בדיוק מה שישראלים רבים, חשובים וידועים, קוראים בעצמם להוציא לפועל.
צריכה להיות תגובה חזקה, החלטית ומשמעותית, שתפגע ביוניליבר בצורה שתלמד לא רק אותם כי אם את כל העולם. בדיוק כמו דוח כשעוברים בארץ ברמזור אדום, מלשון - אל תעשה זאת אף פעם, ויראו אחרים וייראו. ואין זה משנה אם הקורא לחרם הוא חברה בינלאומית או פרופסורים באוניברסיטת האפטרהייד תל אביב או חיפה או ע"ש בן-גוריון בנגב. כבר לימדו אותנו שזו הזכות שלהם, אז מה אנחנו רוצים מאחרים?
עד שמדינת ישראל לא תשיב מלחמה שערה, בכל החזיתות, ללא רחמנות ויללנות האופיניים לנו כל כך, מי רוצה מנה נוספת של גלידה לקינוח?
