ראיתי אותה. אישה זקופה כמו הגבעול שאחזה בידה עטוית כפפת הגומי הכחולה, מטה את גבעול הצמח הבלתי מזוהה ומשירה ממנו אל שקית ניילון שקופה את פירותיו הקטנים, שעה ארוכה אספה עד שהתמלאה השקית ונפנתה לשוב אל ביתה ברגליה הקלות.
עקבתי אחריה במבטי ואת תשומת ליבי לכד איש קשיש עם נעלי לקה שחורות שראו ימים טובים מאלה, עגלת תינוק עם ארבעה גלגלים בגדלים ובצורות שונים, נובר בפח האשפה הירוק, שולה יהלומים, בקבוקים קטנים, מכניסם בעדינות לתוך העגלה וממשיך אל עבר הפח הבא.
עקבתי אחריו במבטי ומול מדפי הפירות העמוסים עמדה ילדה קטנה עם שיער מפוזר ופה קטן מפוהק משהו ועיניה 'טורפות' ענבים, אפרסקים, משמשים, תפוחי עץ עסיסיים ומנגו מצהיב. אימא או שמא סבתא קטעו לה את החלום, כששק תפוח אדמה חולי הונח ברעש על עגלת הברזל הריקה.
בימים אלה מתנהלת מהפכה שקטה, בלי רובים, בלי גנרלים, נטולת חיילים מרגמות וטילים, מהפכת מחירים אשר פגיעתה הרעה עוברת בקול דממה דקה וללא התעוררות של הציבור הנפגע ממנה ומתלבט אם להמשיך בקנייה או לוותר ולהיכנע לעליית המחירים הגדולה.
בימים אלה, על-אף התחרות אשר הייתה אמורה להוזיל את מוצרי המזון נרשמת עלייה משמעותית בהוצאות המזון. סל מזון שתומחר עד לאחרונה בשלוש מאות שח מתומחר מעתה בארבע מאות וחמישים שקל, מחירי הפירות מותגו כ'פירות לעשירים בלבד', מוצרי המאפה שמותגו 'לחם שחור פרוס לרעבים בלבד', מוצרי הבשר לסוגיהם שמותגו כ'חלום ליל קיץ' לבני המעמד הבינוני וכמובן מיני המתיקה ומוצרי הטואלט וההיגיינה שמותגו כמותרות.
הבוקר נכנסתי למאפייה בה אני קונה לחמניות מסוגים שונים בכל יומיים, לתדהמתי על הלחמנייה המתוקה עליה שילמתי עד כה שני שקלים נדרשתי לשלם שלושה שקלים. כשניסיתי לתהות מדוע עליית מחירים בחמישים אחוזים ללא סיבה או הסבר לצרכן, תלתה בי המוכרת עיניים מופתעות או שמא זועפות על עצם השאלה ורק אמרה: "זו החלטת הרשת".
חמש לחמניות מתוקות אשר נקנו עד כה על-ידי בעשרים שקל, נמכרו שוב בשלושים שקל ואין מוחה, ואין פוצה ואין תוהה. הנחתי את שקית הלחמניות, הודתי בנימוס ויצאתי מותיר את הקופאית החביבה מופתעת ואת הבאים אחריי בתור נבוכים, הרחקתי מאה וחמישים מטרים למאפייה אחרת, קניתי את הלחמניות המתוקות במחיר הקודם ויצאתי מחויך. יומיים אחרי הגעתי אל המאפייה הקטנה, החדשה שאימצתי בחום ובהגיעי לקופה... נדרשתי לשלם עם תוספת חמישים אחוזים, אל מול אכזבתי עדכנה חרש, כדי לא לעורר מהומות, שכל המאפיות בעיר התיישרו עם המאפייה והתאמו את המחירים.
לא רצתי לקנות חבילות קמח ולהניח על גופי סינר אופים, לא קימחתי את השיש ולא לשתי את הבצק, לא הבערתי את התנור כדי לאפות לחם. ישבתי בתחושת חוסר אונים מסוימת לכתוב את מאמר ההתעוררות הזה, לכתוב כדי שנוכל לקחת אחריות על חיינו. אין המדובר בעלייה של שקל בודד או של עשרה שקלים. המדובר הוא בעיקרון וביכולת הבלתי נסבלת בעליל להעלות מחירים באופן שיטתי ושתיקת הציבור הנאלץ לשלם ולשתוק.
זכותם של בעלי עסקים להעלות מחירים, זכותנו וחובתנו כאזרחים להיאבק בדרכים לגיטימיות בהעלאות מחירים דרקוניות אלה. באחריותנו להתנער מתחושת ה-'מה קרה העלו בסך-הכל בשקל אחד, בחצי שקל, לא סוף העולם ואפילו קטנוני". באחריותנו לדאוג שלכל האזרחים תהייה האפשרות ליהנות מענבים, מלחם שאינו רק לחם פרוס שחור, מנתח בשר שאינו רק כנפיים, זכותנו ואחריותנו למחות בקול גדול על העלאות המחירים והפיכת מוצרים בסיסים למשהו שצריכים למכור עבורו קרנית עין.
האדישות היא אם כל חטאת, הכניעה היא מתכון לכניעות נוספות ואף מורכבות יותר. אין להחריש אל מול מציאות של עלייה בלתי נסבלת בעליל של מחירי מזון, כשהשבע יחוש בכאבו ובמצוקתו של הרעב, יהיה סיכוי אמיתי להוביל מהלך ארצי להפסקת עליית המחירים השיטתית, באין תגובה. הילדה הקטנה, פרועת השיער ואימא או סבתא שלצידה המתבוננות בפירות העסיסיים המסודרים להפליא, רוצות גם לדעת טעמו של אפרסק מהו.
