אחרי מותו הייתה לרוני דניאל עדנה. חבריו אמרו עליו שהוא פטריוט. רגע, מה נשתנה? זאת אמרו עליו גם בחייו. הצליל השתנה. כל עוד היה בחיים הם אמרו זאת בבחינת פטריוט עם סימן מינוס. אחרי מות קדושים אמור והפטריוט שבפיהם נשמע עתה עם סימן פלוס. פלוס או מינוס הוא היה פטריוט אמיתי.
הטיחו בו שהוא "דובר צה"ל". לא, הוא היה צה"ל. כפי שהוא רצה או ראה את צה"ל. כפי שהוא רצה שדובר צה"ל יהיה. שיהיה בעל השקפה וסגנון כמותו.
ראיתי שוב את סירובו להתפנות מן השידור עת נשמע "צבע אדום". אמרו שהוא מהווה דוגמה רעה. אחרים ינהגו כמותו. אך לדעתי הוא סימן דרך נכונה. כבאי ואיש מד"א ושוטר וחייל אינו חדלים ממלאכתם ברגע של צבע אדום. הוא כלל ברשימה גם את העיתונאות הטובה, הלא-בכיינית, שראתה חובה לעצמה לשרת את הציבור גם ברגעי סכנה.
גם אני הייתי בעוטף עזה עשרות פעמים בעת צבע אדום. מעטים מבין הוותיקים באו מרצונם. רוני בא מרצונו. רון בן ישי. נחום ברנע. עד כאן. גם אנו לא נסוגונו לתל אביב עם מטחי האש מעזה לעבר יישובי העוטף. אבל כולנו לא ניסחנו את הרמה העליונה הנדרשת מעיתונאי ברגעים אלה כפי שהדבר בא לביטוי בסירובו של רוני לנטוש את המצלמה והמיקרופון.
עקבתי באהדה אחרי ההספדים. נכונים, ולא נכונים. מה שהיה מאחורי הקלעים מעניין רק את עמיתיו בערוץ-12. הציבור הכיר את רוני מהמסך. הוא היה איש אמת, ולפיכך לא יכול היה להיות איש נחמד. איש אמת הוא איש ריב ומדון, וזה לזכותו.
היו איתו גם מחלוקות. הוא (ואמנון אברמוביץ') פרסמו את המסמך שקיבל בטעות את השם "מסמך הרפז". הוא הודלף להם בשרשור מלשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, והצית אש בצמרת הביטחונית שלא דעכה זמן רב והתגלגלה כדי עלילת שווא על שר הביטחון דאז אהוד ברק כאילו שחק קלטות מלשכתו (לא דובים ולא יער).
כאשר ד"ר רונן ברגמן ואני כתבנו את ספרנו "הבור" היה בינינו שיח. אני טענתי כי אין בפי טענה כלפי רוני מפני שאילו קיבלתי מסמך כזה בשרשור מהרמטכ"ל אשכנזי גם אני הייתי מפרסמו.
אם כן על מה המחלוקת? לדעתנו היה רצוי שרוני ואמנון יסתייגו מן המסמך כאשר התבררו ממדי הפרשה. הם לא עשו כן. נותרה מחלוקת לשם שמיים בעינה. כעבור כמה שנים שמחתי לראות את רוני בין האורחים במסיבה שנערכה לכבודי. נוסף לתכונות רבות הוא גם היה ענייני. בלי חשבונות אישיים. דורנו לא ישכח אותו.
