פרופסור דן מירון קטל בהארץ את ספרו של ארי שביט "בית שלישי". גם לי היו הסתייגויות מן התזה של שביט לצד הערכה לספר
1. כגודל תצלומו של שביט בעיתון כן נפח הביקורת על התזה שלו. אך מקריאת מאמרו של המבקר בעל המוניטין מירון, עולה חשד כי הספר של שביט הוא רק עילה, מין תירוץ, לא לבוא חשבון עם 220 דפיו אלא עם ההיסטוריה הציונית בכללה.
אם להתביית על פרט משני במאמר אבל גורלי בהיסטוריה - מירון טוען כי ב-1937 הציעה הממשלה הבריטית מדינה זעירה ליהודים (שיכלו לדחוס אליה תוך זמן מה פליטים שיימלטו מאירופה הנאצית ולהצילם) והציונות החמיצה זאת. לא נכון. במהלך מדיני מזהיר עלה בידי דוד בן-גוריון להשיג רוב ציוני להסכים לדון בהצעה זו ("תוכנית פיל") אך האנגלים חזרו בהם בלחץ מנהיג הפלשתינים חאג' אמין אל חוסייני, שבמהלך מלחמת העולם השנייה הפך לבן ברית גלוי של הנאצים ותכנן להקים מחנה השמדה ליישוב העברי בעמק דותן
2.
לגופו של עניין, מירון שולל את תפישת הממלכתיות הבן-גוריונית שמציג שביט בכך שהוא מעדיף על פני התפישה המדינית (תיאודור הרצל וזאב ז'בוטינסקי ובמידה רבה גם בן-גוריון) את החלופה הרעיונות-רוחנית שהציעו הפובליציסט אחד העם, חיים ויצמן, מרטין בובר והנוהים אחריהם. הם סברו כי בנייה מחדש של זהות היהודי המודרני הרוחני, איש המופת, קודמת לפעילות המדינית-התיישבותית (שגם בתוכה מחלוקת) להרבות יהודים בארץ ישראל. אחד-העם אף נהג באטימות כלפי מפעל ההתיישבות וכתב בתום שני ביקורים את "לא זה הדרך" - מאמרים יהירים במשהו.
אילו חלילה התקבלה עמדה זו לא היו בארץ בערב מלחמת העולם השנייה כ-440 אלף יהודים. הם היו יודעים עברית על בורייה אך נלכדים בבאבי יאר. בפועל מי שעלו חסו בצילה של ההצלה הארץ-ישראלית, וזכו להשתתף מכאן במלחמה בנאצים (הבריגדה היהודית, הצנחנים). רעיונו של אחד העם היה נאה וראוי. מי אינו רוצה "יהודי חדש" אחרי גולה מנוונת? אבל להקדים את זה לעלייה לארץ, שהיא אשר אכן הצילה את משתתפיה? ישמור אלוהים.
מירון ביקר את שביט אבל בעצם ביקש להפחית מהמשקל האדיר של הממלכתיות לטובת האדרת הסיוע שקיבל המפעל הציוני בארץ-ישראל מן היהודים אשר היגרו במהלך המאה ה-20 לאמריקה ("מדינת הזהב", הם כינו אותה ביידיש). זה נכון אך מוגזם. מנהיגים יהודים אמריקנים אחראים חיפשו דרך לסייע לציונים בארץ-ישראל מחשש כי אחיהם ממזרח אירופה יציפו את "מדינת הזהב" שלהם ותגבר האנטישמיות האמריקנית. כך נחתם הסכם שיתוף פעולה עם הלא-ציונים באמריקה ובראשם לואי מרשאל (איש יקר) ב-1929. השופט הנאור לואי דמביץ ברנדייס היה "גרופי" של בן-גוריון; ואבא הלל סילבר הוביל אחרי מלחמת העולם השנייה את יהודי אמריקה לתמוך בהקמת מדינת ישראל. הייתה להם סיבה לחוש אשמים. הם, בהנהגת סטפן וייז, שתקו נוכח אזלת היד של הבית הלבן בעת שבמהלך המלחמה נחשפו ממדי השואה.
אני מכיר בערך הסיוע של יהודי אמריקה לישראל מאז ועד לעצם היום הזה. אבל מירון מפריז בו כדי לכווץ במשהו את מרכזיותם של בן-גוריון ומי שאינם נזכרים במאמרו ובהם מפקד האצ"ל דאז מנחם בגין. גם לי יש מחלוקת עם שביט. האבות המייסדים אינם בן-גוריון ומנחם בגין ובנימין נתניהו בלבד (כך בספרו של שביט) תוך התעלמות מיצחק רבין ושמעון פרס ויצחק שמיר ואריאל שרון ואהוד ברק. בוודאי אחרי שראיתי קטע מצולם בו שביט התבטא כי נתניהו אינו רק מי שעושה נסים אלא הוא הנס בכבודו ובעצמו. אבל התיאור הציוני-היסטורי של שביט קרוב בעיניי לעובדות כהוויתן יותר מאשר הניתוח הסוחף של הפרופסור מירון.
