הַבְָּרָכָה וְהַקְלָלָה
הַר הַבְּרָכָה גרזים הַר הַקְּלָלָה עֵיבָל
גָּם לְהַגִיעַ אֲלֵיהֶם דָּרוּשׁ רָצוֹן וְעָמָל
זאת אזהרה מאת ה' בְּטֶרֶם הוֹרָשָׁה
לֹא בִּכְדִּי מַזְהִיר ה' יִשְׂרָאֵל בַּפְּרָשָׁה
לֹא בִּכדִּי נֶאֱמַר כִּי בִידֵי האדם הַדָּבָר
וּמְלַמֵּד הַסּוֹטֶה מִן הַדֶּרֶךְ כּוּפֵר בָעִקָּר
מִכָּאן הַדֶּרֶךְ סְלוּלָה וְנוֹתָר רַק הָרָצוֹן
לִבְחוֹר בֶּבְּרָכָה בִּגְרִזִּים וְלִהְיוֹת חָסוֹן
ועוֹד דָּבָר קָטָן לָשִׂים סְגוֹר וְנֹאמַר הַס
לְבַל אוֹיבֵינוֹ יַעַשׂוּ מִמֶּנּוּ לָהֶם מִתְרָס
נָשׁוּב אֶל דִבְרֵי חֲכָמֶנוּ ז"ל לָנוּ הִצִיעוּ
וּמְחָרְבַיִךְ וּמְהָרְסַיִךְ שֶׁפֹּה מִמֶּךְ יֵצֵאוּ
בפתח הכניסה לארץ לרשתה חוזר משה וצזהיר
מדברי משה עול תנאי שאומר אותו בפתח הכניסה לארץ לרשתה. זה היה על ירדן יריחו, כאשר הוא יודע כי נגזר עליו לא להכנס עם העם לארץ. הפעם כמי שחוזה את התנהגות העם כאשר ייטב להם, מזהיר את העם כי ההליכה ברוח התורה שנתנה לישראל ייטב להם ואילו אם יסורו מן מן הדרך ועובד עבודה זרה, הרי הוא סר מכל הדרך שנטוו על-ידי בני ישראל ממצרים עד בואה לגבול לפתח הכניסה לארץ מה אמורים ישראל לשנן לעצמם ברשתם את הארץ לא לעשות מעשה העמים שימצאו בארץ, לא יעשו פסל ומסכה. לכן מביאם בדבריו תחילה אל
הר עיבל הוא הר הברכה כאשר ההר ממול הוא הר
גריזים המסמל הר הקללה משה מרגיע את ישראל לבל יכנעו לתושבי הארץ ויעשו להם פסל ומסכה ואומר להם אתם תעבדו את ה' והוא
יכרית ה' אלוהיך את הגויים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם (יב/כט). כי ארץ כנען היא ארץ נחלתו של עם ישראל. אין כאן שאלה של כיבוש במושגי הדורות וימינו, כי מדובר בתקופה מלפני אלפי שנים, שרוב העמים והארצות נוצרו מנדידת עמים ממקום למשנהו ו
"בסלקם" את תושבי המקום
וּבְתָפְסָם את מקומם, והפולשים נהיו בעלי הארץ והילידים נתמעטו וחיו תחת חסותם של הפולשים שהפכו את ארצות הילידים ארצות נחלתם. היש מי שמרים קול כיום בקשר לארצות אמריקה הצפונית והדרומית ומרחבי קנדה שמצפון להן או גרינלנד? עמים שונים נדדו ממקומות מושבותיהם פלשו לארצות אלו ודחקו את תושביה האינדיאנים והם נהיו לאדוני הארצות. אותו תהליך התרחש באוסטרליה, ובניוזילנד. גם כשמדובר בארצות השכנות לנו אשר כיום נקראות ארצות ערב, הן היו ארצות הגירה ונדידת עמי המדבר אליהן ממדבריות ערב ומעבר לים. הם העלימו את האשורים והארמים והפיניקיים והפרעונים והפכו לאדוני הארצות האלה. לולא היה מדובר בעם ישראל שהוא עם עולם, גם ארצו הייתה הופכת לארץ של הפולשים (הפלשתינים) שבאו מעבר לים וממדבריות ערב ומארצות שכנות. אלא שעם ישראל חי וקיים ולא נתן לזרים להשתלט על כל ארצו. כשם שאין עורר ומערער על קיומן של ארצות ועמים בכל קצווי תבל, כך גם אין אֻמָּה הרשאית לערער על זכותו וקיומו הפיזי של עם ישראל בארץ ישראל ארץ נחלתו. הוא נלחם עליה בימי משה ויהושע ונלחם עליה עד ימינו אלה ומביס כל חורשי רעתו.
משה מבסס את ישיבת ישראל בארצו בקיום חוק ומשפט
משה החוזה את העתיד מסכם דבריו בשני דברים מהותיים שישמרו על קיום ישראל בארצו. והוא מסכם אותם בהגדרות ברורת, הדרך החאת
רעה ומביאה קללה וכליה על העם ווהאחרת
טובה וומביאה עמה ברכה. הבחירה בין שתי הדרכים היא וזה על הארץ בהשג יד ולא בשמים בָּחַר בדרך
הטובה זָכָה לברכה ולחיים טובים, בָּחַר בדרך
הרעה לָקָה בקללה ובחיים רעים. כל שעל העם לעשות לבחור בטוב בברכה וּלְמַסֵּד את הטוב בְּחֻקָּה שלפי מהותה היא
חוק יסוד אותו
ראה וקדש. ומשה פותח בעיקר
הָעִקָּרִים מבין שלוש עשרה העקרים (שהרמב"ם רכז ותמצת אותם). האמונה בה' והסתלקות מכל עבודה זרה, שלא ללכת:
אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם (יא/כח). ובכדי שלא יתפתה העם להאמין בהבלי הגויים צווה משה לנתץ את מַצֵּבֹתָם ואשריהם ואת פסיליהם לְגַדֵּעַ. כי אם אלה ישארו עשויים הם להטות את העם ללכת אחריהם, כפי שעשו בחטא העגל ובמואב בבעל פעור והוסיף ואמר: עליכם לציית לאלוהיכם ולעבדו במקום אשר יבחר בארץ ולא כמו הכנענים על כל גבעה או תחת כל עץ רענן. הזבחים והקורבנות יעשו במקום בו יבחר ה' והוסיף להזהירם:
לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים היום איש הישר בעיניו יעשה (יב/ח) כיוון שהעם עדין במדבר ולא בארץ נחלתו נהג:
איש הישר בעיניו יעשה (יב/ח) למרות קיום המשכן. לכן משה אומר: כל עוד לא הגעתם לנחלה, כלומר למקדש בירושלים, אתה עתידים להגיע למנוחה כחנית ביניים בשילה שם יוקם המשכן שאתם נושאים אתכם ובו תעבדו את ה' אלוהיכם. הדגש על קיום החוק והמשפט. כמובן-משה צדק לכל ארך הדורות. נשאלת השאלה איך ינהג ישראל בתושבי הארץ הכנענים כאשר יכנס אליה. בפרק הבא נעמוד על שאלה מוסרית זו קשה לישראל כי תורתו מבוססת על שמירת חיי אדם ישראל יהא זה זר.
התשובה לשאלה שהועלתה בכל הנוגע לעמי כנען
מלשון הכתוב ברור כי נשאר בארץ חלק מעמי כנען בתורה, זאת לצדים אנו מן הכתוב:
לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה (יד/כא)
לגר. מכאן שנשארו חלק מעמי כנען בארץ ואף היו חלק מהמשפחה ברגת גר כי לא קימו את כל מצוות התורה שישראל נתחייב בהם, כגון מצות חג השבועות נאמר:
ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדיך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר... (טז/יא) ושוב הגר מופיע כחלק מתושבי הארץ מכאן שהוא לא נכחד. ברם נדרש מהגר שאיננו חלק מעם ישראל לקיים מצוות בסיסיות שהיו כל העולם מאמץ אותם כחובות שיש לקים אותם. במקורותינו הם נקראים
שבע מצוות בני נח כי אלה מצוות מקדמת דנא בטרם ניתנה תורה לעם ישראל או לכל עם אחדר והן:
1. הושבת דַּיָּנים לדון דינים שבין אדם לחברו. 2. אסור ברכת השם (בלשון סגי נהור כלומר איסור לקלל). 3. אסור עבודה זרה. 4. אסור גלוי עריות. 5. אסור שפיכות דמים. 6. אסור גזל. 7. אסור אכילת איבר מן החי. ושוב גם כאן מוזכר האיסור שהוטל על ישראל הוטל על הגר. כי רק מי שמקבל את האמונה באלוהים זכאי גם ליחס של שוה בין שווים. משה חוזר ושם את הדגש על קיום תרי"ג המצוות שבתורה, הן אלה שבכתב והן שבעל פה שישראל חייבים בהן. ובתורה עצמה ניתן יחס מיוחד לגרים (כזרים המתגוררים בארץ) כפי שיש לנהוג ביתום ובאלמנה מבני ישראל. אולם כשם שנתנו זכויות לגרים כשווים עם ישראל, כך הם חייבים הם לקבל ולנהוג לפי העקרונות המשמשים את עם ישראל בארצו דאז ובמדינתו דהיום. עקרונות אלה הם תנאי לישיבתם של הַגֶּרִים הַגָּרִים עמנו כאן מצד אחד, ומצד שני אם יחתרו תחתנו ויתנו יד לשונאינו להכחידנו וְיִכְפְּרוּ בזכותה של ישראל על ארצה, הרי אלה שני הפכים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
המותר להקריב את הפרט למען הכלל
אמנם הפרשה אינה עוסקת במלחמה ובהקרבה בעת מלחמה, אך כיוון שהעם הנאסף בקרבת פתח הכניסה לארץ, מוכן וערוך למלחמה עליה, עולה שאלת הקרבת הנפש בקרב. זה עלה כבר במקרה של בני גד ובני ראובן שם אמר משה:
האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה (מטות לב/ו). אין מדובר כאן בהקרבת ממון לאחרים, אל עולה שאלת הקרבת הנפש להצלת חיי אדם אחרים. שאלה זו העסיקה ומעסיקה את עמנו לאורך הדורות, בעיקר הקרבת הנפש, למען כיבוש הארץ
כמלחמת מצווה. במלחמת מצווה מקריבים את הנפש להצלת הרבה נפשות, זה אשר אנחנו אומרים
הקריב את נפשו על מזבח הָאֻמָּה. אותו דין יחול גם אם עם ישראל יכבוש את הארץ וישב בה. אם יקום אויב ויכריז עליו מלחמת הַשְׂמֵד, ההקרבה היא הדבר הנכון שצריך לעשותו. לא כך הדבר במלחמה שאין בה כדי לסכן קיום העם, שזו היא
מלחמת רשות שנועדה להרחיב גבולות הארץ, אף על-פי כן המצב יהיה שונה בעניין הִַּסִּיָג האמור, כאשר הלוחם נמצא בקרב במלחמת רשות ונתנה לו הפקודה על-ידי המפקד להלחם ולהקריב, אין הוא יכול להסס, עליו למלא את הפקודה ובלבד שתהא זו פקודה חוקית ונועדה למנוע פגיעה רבתי בנפש של לוחמים או תושבי הארץ. ובעניינא דיומא עמנו בחלקו נמצא תחת אש חיה שמשלחים בנו שליחיו של השטן הפרסי בדמות חמס, או הסורי בדמות חזב-אללא, וכאשר אלה מצהירים קבל עם ועולם שיש בכוונתם לחסל את מדינת ישראל ולהעלימה מן העולם,(על כך נהגו קדמוננו בארם צובא לאמר "עפר בעיניהם", לאומרי דברי שטנה כאלה) לית מאן דפליג שההקרבה שגילו לוחמינו, הייתה לשם הצלת נפשות ומניעת מוות המוני לא היה אפשר בלתה. אלא שבמצווה זו (
האִסְתִּשְׁהַאד) שמשמעותה אצל המוסלמים
קִדּוּשׁ הַשֵּׁם נוהג האיסלאם לעשות בה שימוש מעוות ואכזרי כאשר משלח אנשים תמימים להתאבד - למות ולהמית אחרים חפים מפשע. אין ספק שהאיסלאם עוות בקוראן שלו את דברי התורה ממנה הוא העתיק את משמעות
מלחמת מצווה - ג'יהאד בעותם את משמעות המושג הלקוח מן התורה. יחד עם זה תורת ישראל רואה בגר "זר" זה קבל ביטוי בדין שחרור
העבדים כשמדובר
בעברי דינו שונה מעבד גר או זר. עבר זה זר משתחרר כאשר נפדה מעבדותו על-ידי אחר, לא כן עבר עברי. שהוא משועבר לפדיון חובו עד תום שש שנים ובשביעית יוצא חפשי חינם. לא די אלא נאמר עוד:
פָּתֹחַ תפתח את ידך. ומוסיפה התורה עוד לקבוע:
העבט תעביטנו, הענק תעניק לו, נתון
תתן לו. רש"י מסביר את משמעות כפל הלשון, במצוות האמורות כי כל מצווה שיש עמה כפל לשון, פרוש הדבר שיש לחזור על עשיתה זה אשר נוהגים בעבד עברי כובד לכל דבר שפורע חובה בשנה השביעית לא כן הגר הגר בתוכנו.
אַשְׁרי הָעָם שֶׁיֶּשׁ לוֹ תוֹרָה גָּם הוֹלֵךְ לְאוֹרָהּ
אֵינוֹ רוֶֹעה בְּשְׂדּות זָרִים והולֵך בְּדֶרֶךְ יְשָרָה
הַעֲפָּלָה להַר עֵיבָל נוֹעֲדָה לְחַזֶּק אֱמוּנָה
לְהַעֲפִיל לָהָר בתִשׁוּקָה רַבָּה עם תְּבוּנָה
כִּי זֹאת בְּחִירָה שֶׁשָׂם ה' בִּפְנֵי עָם עֶבֶר
גָּם אם כֹּוֹשְׁלִים בַדֶּרֶך לָקוּם וּלהִתְנָעֵר
לִזְכּוֹר אֵין קִּיּוּם לָעָם בְּאֵין צֶדֶק בַּמִּשְׁפָּט
לִהְיוֹת גָּלוּי בִֹפְנֵי ה' כִּי אֵין מִפָּנָיו מִפְלָט
וְכֹל הָעִקָר עֲשִׂיַּת צֶדֶק בַּמִּשְׁפָט 