שלושת הזמרים חן בר, הילית דייטש-שני וניר שייבר נכנסים, לצידם כבר התמקמו על כלי הנגינה האחים חיים ועוזי אסנר, ואז לקול הצלילים הגיחה תופעת הטבע הידועה גם בשם – שלמה בראבא.
היידישפיל מארח לראשונה את ענק הקומיקאים הישראלים, זה שטירוף בימתי צרוב בבשרו, ושגידל דורות שלמים (כותב שורות אלו אחד מהם) אם בתיאטרון, אם בקולנוע ("הערת שוליים", לדוגמה, שהעפיל בו לפסגות), וכמובן בקלאסיקה הטלוויזיונית הנצחית "זהו זה". דומה כי הבמה מתמסרת לו מיידית, והוא בתמורה מעניק לה הצצה נדירה אל קורות חייו העסיסיים, מתבל אותם בעברית וביידיש לסירוגין, ובכל נימי נפשו חוזר אחורה אל ילדותו בנתניה, אל הוריו, אל הסובבים אותו ובמובן מסוים אל ההיסטוריה הפרטית שלו ואגב כך גם זו של מדינת ישראל.
אשתקד הוא חגג 70 שנה, ודמותו האנרכיסטית והפרועה נותרה כשהייתה, אך דומה כי רכיב כלשהוא בקווי האופי ובתווי אישיותו גם הפך למהורהר. דוק נוגה מתלווה לחלק מהשירים שהוא בחר לערב ההופעה "בראבא – היימישע מעשיות (סיפורים מהבית)" כשהאמון על הכתיבה ביידיש הוא הפזמונאי והמלחין קובי לוריא. הרפרטואר המוזיקאלי (הכולל בין היתר את "דער שדכן שמולביטש", "הוליעט הוליעט", "שלאף מיין קינד") מתכתב עם הנסיבות שהובילו אותו אל מסלולו המקצועי, מה הסיבה בה נהיה שחקן, מי דחף אותו לכך, מה היו תחנות המוצא שלו בדרך למותג הנושא את שמו, ואיך כל זה מתנקז גם להורות המאוחרת.
פרק נכבד במופע מוקדש להיותו אב לילדה בת שש, כאשר הוא ואשתו שמר גאון (במאית המופע והאחראית על כתיבתו בעברית) מגדלים אותה עם כל הפערים הקשורים בגיל ובעדות השונות – פולני וטריפוליטאית – המתגוררים יחדיו. במערכון מצחיק במיוחד חושף השחקן כיצד הוא מתמודד עם המאכלים ה... איך לומר בעדינות... פיקנטיים עד חריפים בטירוף של משפחה צפון אפריקנית, כיצד הם מכינים את התבשיל, ומהי התוצאה הגסטרונומית. למותר לציין כי בדרכו הייחודית ונטולת הפוליטיקלי קורקט הוא סוחט פרצי צחוק, שכבמומחיות וירטואוזית פורט על נימים סטריאוטיפים שלא נס ליחם, ולא מחמיץ שום פאנץ'.
שעה וחצי ונדמה שכמעט כל ויץ וכל שטיק מוכרים שלו נמסכים ל"מניפסט ההומוריסטי" אותו הוא מגולל, לאוטוסטרדת מילותיו, וגם לעצב שמבצבץ לו לפרקים, זה הכרוך בסימביוזה עם תרבות היידיש והדור שכמעט לא נותר במשפחתו אחרי המלחמה. חובבי הנוסטלגיה שביניכם ישמחו לשמוע את שמו של חברו הוותיק מוני מושונוב בלא מעט הקשרים מצטלבים, פלאש-בק אל אחת השותפויות המענגות ומשובבות הנפש בתרבות הישראלית. בראבא – ממרום גילו ומעמדו – כבר לא אמור ולא צריך להוכיח כלום, מקומו בהיכל התהילה מסומן ומובטח (יעיד על כך הקהל שגדש את אולם בצ"א בת"א ושאג ללא הרף בערב הפרמיירה), והוא למעשה בא כדי להצחיק וליהנות. או כמו שאומרים: "נאר מיט א יידישע טעם" ...נו טוב: "עם טעם של יידיש" בשבילכם.
השורה התחתונה: יאצק אומנם לא הופיע בסוף, אולם הקולות והנהמות המזוהים עימו כ"כ, הדהדו משך המופע, וגרמו לנו להתרפק על אבן הדרך הכ"כ חיונית הזאת שהפעם הגישה את מעלליה בשפת היידיש.
