במאמר בהארץ (27.8.21) תחת הכותרת: שיחת הטלפון שלא הייתה צריכה להתקיים. מתייחס אהוד אלומרט לאותה שיחת טלפון בין ראש הממשלה נפתלי בנט לבין אביו של הלוחם בראל חדריה שמואלי, כשרה"מ התבלבל בשמו של בראל.הטעות זכתה להדים ללא כל יחס לאירוע ובעיקר מצד אלה שהשתלחו בבנט בצורה גסה ומעוררת סלידה. אבל לא זה גרעין הנושא שמעורר אולמרט. הוא מצוי בפסקה הבא: "ההרגשה של קברניט שהוא חייב להתקשר למשפחה מיד עם התרחשות האירוע,מסמלת מפנה מסוים בסדריי העדיפות של התנהלות החברה שלנו. כמה שיחות טלפון כאלה נעשו לבני משפחתו לאזרח של אזרח שנפגע מפעולות טרור?" ואולמרט מרחיב את יריעת הדוגמות.
לאחר שקראתי את הכתבה ניגשתי למדף הפוסטים שלי שמחכים להגשה כשיש חלון של הזדמנות. הנה זאת נקרתה .הנה הפוסט לפני שעבר עידכונים:
המשורר האנגלי בן המאה ה-18, אלכסנדר פוֹאוּפ, במסה " על הביקורת", כתב For fools rush in where angels fear to tread . . לאמור " אווילים פורצים למקום שמלאכים נזהרים מלרחף בו." דומני שכבר ציטטתי אמירה חכמה זאת, שכן לא חסרים מועמדים לפורצים האלה.
האמירה הזאת שייכת לדעתי, בין השאר, לעיסוק תקשורתי ופוליטי בשכול, וזאת גם לאדם כמוני שהוא כל כך למוד שכול. שכול הוא דבר נוראי ושכול של הורים על ילדיהם אין דבר נוראי ממנו. בדרך כלל העיסוק בשכול בצורה של הנצחתו למען יזכרו הדורות הבאים, מיושם לאירועים גדולים, מהם לגבי אלה שנופלים במערכה על ביטחון המדינה. אלה חיילים שהמדינה שלחה אותם לחזיתות ולמקומות תורפה אחרים כדי שיגנו על המדינה ועל העם היושב בה גם במחיר של אובדן חיים. לכן ראוי גם ראוי שהחברה תזכור אותם, כאמור, בצורה כזאת או אחרת של הנצחה שיש בה כבוד ויקר. זה אמור לגבי אישים גדולים שעושים היסטוריה, במידה זאת או אחרת.
מעבר לזה קיימת ההנצחה הרגילה היומיומית למי שהלך לעולמו והיא שעל קברו מציבים מצבה שהיא ההנצחה למשפחה ולמקורביה .נוסף על זה חוגים, מוסדות, עמותות וכיו"ב עוסקים בהנצחה בדרכים שונות, בצורות שונות, ובהיקפים שונים.
בסוגיה שבה עוסק פוסט זה בעיקר,מדובר בהרוגים,בנספים,בנרצחים, או בכול צורה אחרת של מוות, כאשר השוני בהתייחסות לא שייך למידור על בסיס טיבו של המוות אלא בין היתר הכָּמוּת,הנסיבות והמקום . לאמור אם בכול יום נהרג אדם בתאונת דרכים, אנו נקרא,נשמע או נצפה- בתקשורת בידיעה קטנה אם בכלל. אם חלילה בתאונה אחת ייהרגו שבעה בני אדם זה יהיה סיפור גדול. מצאתי תימוכין להיבט זה. במכתב למערכת הארץ (5.5.2021 ) כותב אבי אלבאום, אב שכול בהתייחסות לאבל על הנספים באירוע בהר מירון "עם כל הכבוד והכאב,ישנו אסון ארוך ומתמשך,אף הוא מקורו ברשלנות מתמשכת,שהתרגלנו לקיומו והוא אינו זוכה ליום ציון- הקטל בדרכים."
ואכן, כאשר ב"הילולת רבי שמעון בר יוחאי", בהר מירון נספו מחנק של המון דוהר קרוב לחמישים בני אדם, ראש הממשלה, ביבי נתניהו, הודיע כי יבקש להכריז על אבל לאומי והממשלה אישרה זאת .מדובר באירוע ציבורי, עם מעין גושפנקה ממלכתית, אבל גם היבט פוליטי לא מבוטל. ואני תוהה האם יש אמות מידה להגדרת אירוע כ"אבל לאומי"
אבל יש היבט אחר והוא שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.אינני בטוח אם הוא היה זוכה לפרסום באמצעי מדיה אחר בגלל "תקינות" אני לא מצרף לזה "פוליטית", כי היא חברתית ביסודה,אף שבהיבטים אחרים של הסוגיה שבה אגע להלן, רגישות זאת לא קיימת. ואם כבר- יש הבחנה באזכור של מי שנפגע בפעילות טרור למי שנרצח מסיבה זאת או אחרת. לראשון בדרך כלל יוסיפו ז"ל-זכרו לברכה. לשני לא יוסיפו מאומה. מדוע מי שנהרג בתאונה בשטח ישראל לא זכור לברכה ואילו מי שנפגע על-ידי מכונית של פלשתיני כן זכרו לברכה.מדוע חייל כן ואזרח לא.פרח טיס מקבל פרסום גדול יותר מאשר טוראי רגלי.
להרחיק את השכול מן הרייטינג.
בטור הביקורת על משדרי טלוויזיה ב-25.2.2021 רוגל אלפר מתייחס לראיון בערוץ 12 בתוכניתה של סיוון רהב מאיר עם יעל אטיאס נערה צעירה שאביה בן 42 נפטר מ"קורונה". לאחר התיאור הטרגדיה שפקדה את הילדה כותב אלפר:"קשה להגזים בהשלכות מות אביה בדמי ימיו על נפשה ועל חייה. ואיך התחילה סיוון רהב מאיר את הראיון?" מה שלומך?"- היא שאלה. "בסדר, ענתה הילדה ."ספרי לי על אבא שלך" ביקשה המראיינת. "מה למשל?" תהתה הילדה. בואו נקרא לזה פדופיליה תקשורתית. ניצול לרעה של קטינים לצרכי העלאת אחוזי הצפייה"- כותב רוגל אלפר.
אשר לפדופיליה איני בטוח אם זאת הגדרה נכונה כי יש ניצול לרעה גם של מבוגרים. אז איך נקרא לזה? אבל לגבי המניע של הרייטינג -זאת אמת.
אשר לזיכרון באופן כללי, אני חוזר ומדגיש שהרעיון לעצמו לא רק שאין בו פסול אלא הוא מבורך.הרי יש בו, בזיכרון צד של למידת לקח. למשל. כמה טוב היה אילו בכול עשרים קילומטרים של כבישים היה תלוי איזה רכב מרוסק ועליו כתובת אדומה כמה קיפחו את חייהם באסון זה. מיזם של משרד התחבורה שלנו שלא עשה די למנוע תאונות דרכים . העניין, כפי שציינתי, הוא בכך שניתנת פלטפורמה תקשורתית לסוג מסוים של הרוגים ולא לסוג אחר.
במוסגר יצוין כי לעתים במשדרים שונים של הטלוויזיה המסחרית, כפי שאני מרבה להזכיר, יש טשטוש בין משדרי פרסומת לבין פרסום. ככה למשל מִשדָרים שונים שמוקדשים לדברים בני קיימא כמו דירות ועיצוב דירות, אבזרים לדירה וכיו"ב, אינך יודע מה מידת הפרסומת המסחרית מאחוריהם. וזה לצערנו חל על נושאים רגישים כמו החיים עצמם. ביידיש זה נקרא "איין געדינקעקנר קדיש"- קדיש שָכוּר. אפשר לכתוב גם "סָחוּר"
בוודאי שכול תוכנית מושפעת מגורם כזה או אחר, כמו שדולה, עמותה, חבר וגורמים אחרים כמו מה הוא in ומהו out .אבל כאשר מדובר בשכול ואובדן חיי אדם יש לנהוג באמת מידה שוויונית, ככול הניתן, אלא אם מדובר באדם מפורסם מאוד בתחום זה או אחר. כבר ציינתי בעבר לשבח את הטור של עופר אדרת בהארץ- אחרי מות. מעבר לזה מידור של נפטרים יש בה אפליה וזאת לא אפליה של המדינה. היא- ייאמר, שלא בזכותה, נוהגת באפליות מסוג אחר. אבל גם החברה היא שמשפיעה ומושפעת. ואם היא רווחת בחברה, הרי זה בשל החשיפה התקשורתית שהיא אשר קובעת מה ומי ראוי .לאמור מי יזכה להיכנס לדלת הפרסום ומי לא .אם לא בחייו אז במותו.
במאמר בעיתון הארץ( 25.11.20 ) בשם "ממרומי קדושתי", אבי יעקבי, אב שכול, מתייחס להדים שעוררו תומכי ביבי כאשר גידפו את משפחת פארקש, משפחה שכולה,שבֵּיתה נמצא סמוך לביתו של ראש הממשלה בקיסריה. זאת משום שהיא ארחה אי-אלה מן המפגנים נגד ביבי.בכל הקשור ל"קדושה" כשמדובר בחללים, יש לדעתו כמה דרגות "קדושה".הוא קובע כי "עטרת הקדושה היא כלי להשתקתנו. מי יצעק למראה מה שקורה במדינה שלמענה נהרגו ילדינו.אם לא אנחנו".
ואם היה צורך בתזכורת לניצול הציני והבזוי של שכול מצאנו אותו בנסיבות מותו והלוויתו של בראל חדריה שמואלי, שבו פתחתי את המאמר. הדברים שהוטחו נגד אישיי מדינה וביטחון היו החוליגאגזים והבריונות הפוליטית בשפלתם. אבל מי שהיה המקור לתשליל הזה מלכתחילה היו אותם אישי מדינה וביטחון החל ממרום בית הנשיא ועד אחרון המשרדים. משהו שלא ראינו אפילו לא במלחמת יום הכיפורים ובוודאי לא במלחמת העצמאות. שיטפון זה של הספדים עם כל הכוונות הטובות, העלו את הקרבן לדרגת קדושה .יתרה מזאת גם אמצעי המדיה במעקב אחר מצבו של מי שהוגדר "פצוע אנוש"- הרבו לדווח על כך, ודיווח מתמשך של המדיה עושה את שלו. "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות"- אומר הפתגם הידוע. המדיה הרי קבעה כי פרשת בראל חדריה שמואלי תהפוך לפרשת אלאור אזריה- חלק ב'. ניבאה וקיימה.the media was the massage-"כפי שחשפנו כאן לראשונה ב"כאן 11 ".
ויש עוד היבט חשוב והוא היסטורי. העם היהודי במהלך היותו בפזורה במשך אלפיים שנה ידע שכול, בין היתר של חיסול כמעט מחצית ממנו בשואה. הוא יָדָע שכוֹל החֵל מראשית העליות לארץ, בתקופת המנדט הבריטי,במלחמת העצמאות ומלחמות אחרות. בכול אלה כבוד הנצחה במקומו קיים. אך אומה שחפצה חיים צריכה לנהוג מידתיות בכול הנוגע לנספים בצורה כזאת או אחרת, במקרה כזה או אחר .לא צריכים להיות מלאכים עם כנפיים כדי לרחף. אלא ללכת בזהירות ובכבוד בצִלָם של אלה שהלכו מאתנו.
כול יום הוא יום מתאים לחשבון חפש ובוודאי שכך ערב ראש השנה.
