צא"פים

ראוי לשים לב להתפשטות המהירה ללא בקרה של השימוש המשטרתי בצווים לאיסור פרסום (צא"פ), כדי להסתיר את ערוותה. השופטת דוניא נאסר מבית משפט השלום בנצרת הוציאה, לבקשת המשטרה, צא"פ על עצם החקירה בעניין בריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע ועל זהות הבורחים. כמובן, זה קרה רק לאחר שבערב ראש השנה סערה הארץ מהידיעות ומשורת המחדלים העצומים והמתמשכים של שירות בתי-הסוהר (שב"ס), שהתגלו לאחר בריחת השישה. הצו המופרך - גם כיוון שהמשטרה ושב"ס פרסמו ביוזמתם הרבה מידע על הבריחה המחפירה - הוצא בקלות, לדעתי, לא משום שהשופטת הייתה עד לא מכבר רב-פקד במשטרה, אלא משום שהוצא באיחור, אחרי שהסוסים כבר ברחו מהאורווה; ומפני שזו שגרה ידועה של המשטרה ושל מערכת המשפט. הצא"פ הזה הנו דוגמה מדהימה, אך לא ראשונה, של הפגיעה החמורה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, שהם מאשיות הדמוקרטיה, בשגרה המשטרתית ותעודת קלון למערכת המשפט, שמנפיקה בקלות רבה צא"פים. העיתונאי ג'וש בריינר (הארץ) העיר בציניות, "אני בתחושה שאם היו מביאים לה [לשופטת] את המשכנתא של זביידי [אחד הבורחים] גם הייתה חותמת על עיוור". לירן תמרי (ynet) לגלג, "טוב שיש משהו מצחיק יותר: הוטל צו איסור פרסום על פרטי החשודים, אבל מבוקש מהציבור 'להיות ערני'... אבל עד עכשיו אף גוף רשמי של מדינת ישראל לא הפיץ את תמונותיהם העדכניות של המחבלים הנמלטים לתקשורת...".

הפארסה טרם הסתיימה

אם חשבתם, שהפארסה הסתיימה בבשורת הצא"פ המופרך מנצרת - טעיתם. השופט ארז מלמד מבית משפט השלום בראשון-לציון הנפיק ביום חמישי שעבר צא"פ עוד יותר מופרך (עתיר בשגיאות כתיב!). בהאריכו את הצא"פ מנצרת, הוא הוסיף אליו איסור לצטט פרסומים על המחדל ועל חקירתו בתקשורת הזרה וברשתות החברתיות. איסור כזה מוטל לעתים רחוקות מאוד על מידע ביטחוני כמוס. "העין השביעית" - כתב-עת אלקטרוני לביקורת התקשורת: "בשנים האחרונות אימצה לעצמה משטרת ישראל דוקטרינה חדשה להתנהלותה מול התקשורת. המשטרה הגבירה באופן דרסטי את כמות צווי איסור הפרסום שהיא מבקשת, ומקבלת, מבתי-המשפט, ולצד זה החלה ללחוץ על קצינים ושוטרים להימנע ממגע ישיר עם עיתונאים. יד אחת של המשטרה הטילה הגבלות דרקוניות על מה שמותר לעיתונאים לדווח. היד השנייה ניסתה לגרום להם להסתמך אך ורק על מערך הדוברות המשטרתי". והוסיף, "קו פרשת-המים הוא דצמבר 2015, אז הוצנח על המשטרה המפכ"ל רוני אלשיך. המפכ"ל אלשיך, יוצא שירות הביטחון הכללי, הביא עמו למשטרה נורמות ושיטות עבודה שמתאימות לגופים חשאיים. אם עד אז מותר היה לעיתונאים לדווח על הכל למעט מקרים חריגים - מאז התהפכה המגמה. כיום, בחקירות של פשעים קשים ותיקים מורכבים, המשטרה מבקשת צווי איסור פרסום באופן אוטומטי, ורק במקרים חריגים מאפשרת להסיר אותם לפני תום עבודתה. "מאז כבר סיים אלשיך את תפקידו, אבל הדוקטרינה שהנחיל נותנת את הטון גם תחת מחליפיו, המפכ"לים מוטי כהן ויעקב שבתאי. אבל לא רק המשטרה אחראית למצב הבעייתי: אחראית גם מערכת המשפט, שמאשרת את בקשות המשטרה כמעט ללא סייג, במתכונת של חותמת גומי" (קישור). "העין השביעית" טועה - צא"פים מוצאים, למיטב זיכרוני, כבר יותר משלושים שנה לבקשת המשטרה, כדי להסתיר את פעולותיה. משמע, למנוע מהציבור לדעת האם הפרשות נחקרות אם לאו, ואיך. בדמוקרטיה, לימדוני פעם, גוף ממשלתי צריך לדווח דיווח מלא ואמיתי לציבור, אלא אם יש בדיווח סיכון ביטחוני. צא"פים נועדו למנוע מהציבור מידע, או לשבש את הבנתו. אך מערכת המשפט שלנו אינה מעוניינת שהציבור יבקר את מוסדות השלטון, ומסייעת בקלות להסתיר ממנו מידע. כך, עוברת זירת השיח לשמועות, שמזינות את הרשתות החברתיות, ויש בהן הרבה ביקורת זדונית, ויותר מדי פעמים צודקת, על המשטרה ועל השב"ס (במקרה דנן), אך אין בהן שום נטילת אחריות, שכביכול ישנה בתקשורת. צא"פים הם עניין חמור ופוגעני בדמוקרטיה. הם מאפשרים למשטרה לחמוק מביקורת; וכידוע, גוף, הפועל ללא ביקורת נדון להסתאבות. למרות זאת, מעדיפה משטרת ישראל את הדרך הקלילה - הוצאת צא"פים - ולא את הדרך הקשה, שדורשת מחשבה עמוקה - מציאת איזון בין צורכי חקירותיה לבין זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות וחופש הביטוי. זאת, כיוון שבמטה הארצי בשייח' ג'ראח מפחדים פחד מוות מבּיקורת ומבּקרה, שיחייבו את המשטרה לתקן את דרכיה ולהשתפר לא רק ביחסי ציבור.