לפני שלוש שנים לערך הקדשתי פוסט לנושא של העדר צל בתל אביב תחת הכותרת "תנו לשמש גב". המזרח, החממה של האנושות, במובן הרחב של המונח, התברך בשפע של שמש, והתושבים עשו מאמצים למנוע חשיפת יתר לקרניה. ככה הם בנו את החושות במדבר, הנותנות צל, ואוטמות חום, מבני הבוץ או החמר, או מאוחר יותר האבן שהגנה מפני קרני השמש הלוהטות. וככה מאהלי הבדואים במדבר שומרים יותר מפני קרינה מאשר רחובות תל אביב. אשר לעיר, הבאתי דוגמה מן העיר מודֶנָה בצפון איטליה. העיר הזאת הרשימה אותי בשל הרחובות המוצלים שלה. איטליה היא ארץ דרומית משופעת בשמש בקיץ, אבל רוב המדרכות שעליהם צעדנו בעיר הזאת היו מוצלות. הבתים היו בנויים כך שהחזית נשענה על עמודים, והתקרות, ביניהם מקומרות, הן שנתנו את הצל. במקומות אחרים אלה היו בצורת פרגולות.
תל אביב, שמתיימרת לדאוג לאזרחיה, ואם לצדק, דואגת לבתי אוכל ולמסעדות שתופסות חלק מן המדרכות ואלה מוצלות. וצל בעיריית תל אביב שווה כסף. באותו פוסט התייחסתי לרשימה של ד"ר מרטין וייל ב"ד'מרקר" (13.9.2018) תחת הכותרת: "הצל הוא הדבר הכי נדיר בקיץ הישראלי". ד"ר מרטין וייל, מי שהיה במשך שנים רבות מנהל מוזאון ישראל בירושלים, הוא בין היתר פעיל להסדרת נושא הצל במרחב הציבורי. הטענה של ד"ר ווייל היא שעוקרים עצים נותני צל. בארץ כמו שלנו, שעמלים שנים כדי להביא לצמיחת עץ, כשהוא נעקר הלב כואב, גם אם מדובר בהקמת מבנה מגורים תחתיו, שלא לדבר שבכך חוסל צל.
דלית זילבר, מנהלת מחלקת התכנון אימצה את הנושא. מאז עברו שלוש שנים ואיני רואה את הילד המאומץ. קראתי על "שביל הירוק" בדרום תל אביב שבין השאר הוא מוצל להולכי רגל. אבל התנועה הגדולה ביותר של הולכי רגל היא במרכז תל אביב, עם כל ההערכה לסיפוק חלק מן הצרכים של תושבי דרום העיר. איני יכול להעלות בדעתי מדוע בעידן החדש קשה לשים פרגולה או גגון מעל לספסלים. בייחוד במקומות שבהם אין עצים לצל. הנה עיריית תל אביב עשתה מאמץ לא קטן, ובספסלים בשדרות התל אביביות היא שמה מחיצה. התכלית אינה להפריד בין בני הזוג או בין בעל הכלב וכלבו שמטיילים. המטרה היא למנוע שינה מצד הומלסים על הספסלים. בכך אל לה להתפאר. אבל אם ניתן להכניס אלמנטים נוספים בספסל מדוע לא חופה שתיתן להֵלֶך קצת צל? עכשיו עם גלי החום הדבר לא רק מתבקש - הוא הכרחי.
