דודתו של איתן בירן שניצל מאסון הרכבל באיטליה נחתה בישראל והודיעה בפסקנות כי ביתו של איתן בארץ המגף. ד"ר איה בירן באה להיאבק על החזרתו לחיקה. סבו שמואל פלג, שהעביר אותו לארץ באמצעות דרכונים ישראלים תקפים, ינסה לסכל את המהלך ולהשאירו כאן. אם יחזור לאיטליה יגדל בבית הדודה; ואם יישאר כאן יגדל בבית הדודה. שתי דודות שהן גיסות. מלחמת עולם.
איני נכנס למחלוקת על החזקת הילד. סבא פלג יטען בבית המשפט כי הדודה איה מאיטליה קיבלה אפוטרופסות על הילד, אבל זו אינה תופסת. בית המשפט יכריע, וארכין ראשי בפניו כי איני יודע לקבוע מה היא באמת טובת הילד. השופטים יאזינו לשני הצדדים ויקבעו.
אך צריך לעסוק גם בטרמינולוגיה. איני יודע מי היא הדודה מאיטליה. סביר להניח שנולדה וגדלה כאן, וירדה מן הארץ. כמי שנמנה עדיין על קומץ הציונים השמרנים איני רואה ביורדים מי שעשו "רילוקיישן" אלא הם מה שהטיח בהם יצחק רבין, ולא אצטט במדויק כדי לא להלבין פניהם בערב החג.
בימים בהם חוגג העם היהודי את זכר מסעו הקשה והמופלא והאכזר והכואב והמאושר לארץ-ישראל עת ישב בסוכות - מותר לציונים השמרנים לומר, לפחות, זאת: ישראל היא ביתו של כל ילד יהודי. גם של איתן בירן. ייתכן שהשופטים יקבעו שיש לו עוד בית באיטליה, וזה צריך בירור. אבל מה שלא צריך בירור הוא שישראל היא ביתו.
עם אינו נסוג מחפירות חייו, כתב נתן אלתרמן. מי שנולד כאן ובחר ללכת - הדלת תמיד פתוחה. ההיסטוריה תחזיר אותו מכל מקום. כפי שהחזירה את האודים העשנים שניצלו מן השריפה הגדולה אליה נקלעו אחיותינו ואחינו מפני שלא הבינו כי ארץ-ישראל היא הבית. ואין מה לעשות, "רבותיי ההיסטוריה חוזרת" בכל מקום בנכר.
עתה זה נשמע בלתי סביר. אבל זה נשמע גם בלתי סביר בעבר, ותמיד חזר על עצמו. בספרד הייתה פריחה והסתיימה באינקוויזיציה; רפובליקת ויימאר הייתה שיאה של תרבות שנתהפכה. כך קורה במרוצת ההיסטוריה בכל מקום. אך על כך בהזדמנות קרובה אחרת ולא בערב החג.
והעמידו אושפיזין הרבה.
