בדיחה ישנה מספרת על חבר'ה היושבים ומשוחחים, ואחד מהם מדבר על פלוני אשר זכה במיליון שקל במפעל הפיס. משתתף אחר מתערב: זה נכון, אבל בשלושה תיקונים קטנים. לא מיליון שקל, אלא חצי מיליון; לא בפיס, אלא בקזינו; לא זכה, אלא הפסיד. כל השאר נכון.
הודעה שהפיץ היום (23.9.21) דובר משרד המשפטים נראתה אותו הדבר. היא פותחת: "פרקליטות מחוז מרכז (פלילי) הגישה היום לבית משפט השלום בפתח תקוה, כתב אישום כנגד אנדרגה אלמייהו" באשמה של מכירת אישורי התחסנות מזויפים. זה נכון, בשני תיקונים קטנים: זה לא היה היום, אלא לפני לא פחות משבועיים (ב-9 בחודש); לא בבית המשפט בפתח תקוה, אלא בבית המשפט בנתניה. אבל נניח לטובת הדוברות, שמדובר בהודעה שהוּכְנה ביום הנכון ומשום מה לא נשלחה, ונניח שמדובר בטעות הקלדה של מישהו שלא ממש הסתכל על כתב האישום, בו נאמר במפורש שהוא הוגש בנתניה. יש בעיות הרבה יותר רציניות עם ההודעה הזאת.
האחת היא תופעה מוכרת, שכתבנו עליה שוב ושוב: משרד המשפטים מוחק פרטים מתוך כתבי בית דין שהוא שולח לתקשורת. הדוברות מוחקת בצורה שיטתית מספרי תעודות זהות וכתובות של הנאשמים, כביכול כדי להגן על פרטיותם. היא מקפידה שלא לצרף את רשימת העדים, ולזה אין שום הסבר. והיא גם מרשה לעצמה למחוק פרטים מהותיים, למרות שברגע בו המסמך מוגש לבית המשפט - אסור לשנות בו אפילו פסיק.
במקרה של אלמייהו, הדוברות מחקה את שמותיהן של האחיות עמית אלקלעי ורעות אלפסי, אשר לטענת המדינה רכשו ממנו תעודת התחסנות מזויפת ובדיקת קורונה מזויפת. השתיים לא הועמדו לדין והן בראש רשימת עדי התביעה, כך שהן עדות מדינה בפועל או במעמד דומה. לעיתים יש איסור פרסום על שמותיהם של עדי מדינה, וזאת במטרה להגן עליהם - ויש מקרים שזה לגמרי מוצדק. אלא שאיסור כזה מסור אך ורק בידי בית המשפט, המאזן שיקולים של פומביות הדיון וחופש העיתונות. התביעה אינה רשאית להחליט לבדה שהיא מעלימה שמות של עדים, ובוודאי שאינה יכולה למחוק שמות משמעותיים מכתב האישום. ואכן, הנוסח המצוי בתיק בית המשפט כולל את שמותיהן של אלקלעי ואלפסי, ואין שום צו האוסר לפרסם אותם.
הבעיה השנייה היא חמורה עוד יותר. הדוברות שלחה לתקשורת את בקשתה של הפרקליטות לעצור את אלמייהו עד תום ההליכים, תוך ציטוט הטענות הכלולות בה בנוגע למסוכנותו. אלא מאי? שופטת בית משפט השלום בפתח תקוה, אופיר כתבי-ריבלין, דחתה את הבקשה בו ביום ושלחה את אלמייהו למעצר בית עד תום ההליכים. הפרקליטות ביקשה עיכוב של 48 שעות להגשת ערעור, אבל כתבי-ריבלין העניקה לה פחות מיממה והורתה לה להודיע בתוך שעתיים וחצי האם בכוונתה לערער. בתיק אין הודעה כזאת, ובדיקת News1 בתיקי בית המשפט המחוזי מרכז לא העלתה ערעור שכזה.
מה זה אומר? שהפרקליטות מספרת לנו, באיחור של שבועיים, על הגשת כתב אישום ועל בקשתה לעצור עד תום ההליכים את הנאשם. היא אינה מספרת לנו שבקשתה נדחתה, וכך מעצימה את הרושם של חומרת המעשים שהיא מייחסת לאלמייהו (אגב: לפי דוברות משרד המשפטים, נראה שכל ההליך מיותר. היא תמיד מדברת על "כתב אישום בגין" - דהיינו, כאילו שמדובר בעובדה מוכחת - ולא "כתב אישום באשמת").
זהו מיקרו-קוסמוס של התנהלות הדוברות בכלל. ככלל, היא איננה מפרסמת הודעות על זיכויים או על דחיית תביעות שהגישה. נא לזכור, שפרקליטות המדינה היא עורכת הדין של כולנו - כך שמדיניות הפרסום הסלקטיבית שלה דומה למצב בו עורך דין פרטי ידווח רק על הצלחות ולא על כשלונות. אפילו כאשר מדובר בזיכוי של מי שהדוברות הוציאה הודעה על העמדתו לדין, היא אינה מפרסמת הודעה על תוצאות ההליך. זוהי התנהגות פסולה מבחינה מקצועית ואף מבחינת לשון הרע: כאשר מפרסמים ידיעה שלילית נכונה על אדם, זכותו לבקש ולקבל פרסום מעדכן באותו היקף של הפרסום הראשון. אם אדם הועמד לדין, ההגינות הבסיסית היא שהפרקליטות תודיע גם על זיכויו. אבל זה מעולם לא קרה, אלא אם הפרקליטות נאלצת להגיב על זיכוי שעושה כותרות. אני עדיין מחכה להודעה על זיכויו המוחלט של הקבלן יאיר ביטון לפני חודש וחצי; זה לא קרה וזה גם לא יקרה.
זו אינה התנהגות של דוברות ממשלתית אלא של יחצ"ן פרטי. זו אינה התנהגות של משרתי ציבור אלא של משרתי עצמם. זו אינה התנהגות המעוררת אמון אלא תורמת לחוסר אמון. זו אינה התנהגות שקולה ועניינית אלא כוחנית ואנוכית. בקיצור: זו התנהגות של הפרקליטות.
