הייתי אומר שאני מרזוק (בר-מזל בערבית) על זה שזכיתי לראות בפסטיבל הסרטים של חיפה את הסרט הנפלא של אבי מאור מרזוק, שהוא במאי הסרט העושה עבודה דגולה, והוא אף כתב את התסריט המבריק של הסרט. זהו הסרט הדוקומנטרי הישראלי הטוב ביותר שראיתי מעודי, המתאר כסיפור מתח את פרשיית השחיתות של אשר ידלין שהביאה להרשעתו בקבלת שוחד ולגזר דין של מאסר חמש שנים, ופרשיית החשד לשחיתות של השר אברהם עופר שגרם לו להתאבד. חשוב מאוד לזכור מאיפה הכל התחיל, והרבה לפני פרשיות אהוד אולמרט, אריאל שרון ובנימין נתניהו, היה לנו את אחד המשטרים המסואבים ביותר בעולם המערבי, שגבל בשחיתות שלו למשטרים אפלים בעולם השלישי.
שלטון מפא"י לא רק נע כמטוטלת בין ניציות קיצונית מבית מדרשה של גולדה ליוניות קיצונית מבית מדרשם של רבין ופרס, לא רק היה גזען וטוטליטרי והדיר ספרדים, מזרחים, חרות ומק"י וכל מי שלא היה "משלנו" ממוקדי השלטון והכלכלה, אלא גם היה מסואב עד היסוד ופרשיות ידלין ועופר היו רק דוגמה למה שנתגלה, בעוד שרוב השחיתות לא התגלתה והוסתרה במנזר השתקנים מלחכי הפנכה, הרחק מעין הציבור, כשהפניית משאבי עתק לקיבוצים, להסתדרות, לכל הארגונים והאישים המקורבים לצלחת הייתה מאושיות הקיום של המשטר, ה-דנ"א.
הסרט המצמרר "קלון" של אבי מאור מרזוק, מתאר ביד אומן את כל השיטה, עם ראיונות ואיזכורים לכל הדמויות שהיו פעילות במיטוט השיטה - בנימין זיגל מהמשטרה, יגאל לביב מהעולם הזה, והעיתונאי אריה אבנרי (למרות שלא מוזכר בשמו ורק רואים אותו בחטף). לא ברור לי מה הרקע לכך שמתעלמים בהתמדה מתרומתו הענקית של אבנרי למיגור השחיתות, אך זו עובדה, שכן תרם להבראתה המוסרית של החברה הרבה יותר לאורך השנים מכל מוסדות המשטרה, הפרקליטות והעולם הזה גם יחד. היה מגוחך להיווכח שגם לאולמרט היה מה להגיד על אתיקה.
ודמות המפתח אהרן ברק, שבגלל נחישותו מוצה הדין לגבי ידלין המושחת והיה לו אומץ בלתי רגיל לפעול בניגוד ללחץ הכבד שהופעל עליו על-ידי ראש הממשלה יצחק רבין, שבעקבות ידלין ועופר נאלץ אף הוא להתפטר אחרי שהתברר שהחזיק בחשבון דולרים בחו"ל בניגוד לחוק. מרזוק מזכיר לנו כי אברהם עופר היה ראש מחנה השמאל והשלום של מפא"י, היה בעד פשרה טריטוריאלית גדולה, התנגד להתנחלויות, היה יונה פוליטית. ולמרות זאת אורי אבנרי (לא אריה אבנרי), העורך של העולם הזה, לא נרתע לחשוף את פרשיות השחיתות המיוחסות לעופר ושלא הוכחו כי עופר התאבד עם תחילת החקירה. אבל הוא ידע לאן הרוח נושבת כי ראה מה קרה לידלין חבר הנפש שלו.
איפה הימים ההרואים שבהם יונה קיצונית כאורי אבנרי רדף עד חורמה יונה אחרת כעופר בשם הצדק והמלחמה בשחיתות בלי מורא ובלי משוא פנים, ולאן הדרדרנו כשאוסלו ב' אושרה על-ידי שוחד פוליטי לעריקי רפול, מחנה השמאל התגייס למען אולמרט המושחת וטען שתפרו לו תיק (זו אותה פרקליטות שכביכול תפרה תיק לנתניהו המחזיק בדיעות מנוגדות לאולמרט). אותו שמאל שמוכן לחבוש שטריימל ולחבור ליסודות הכי חשוכים, לחבור לדרעי המושחת לאישור אוסלו, הכל למען האג'נדה, המטהרת את השרץ. פעם היו אנשי שמאל עם יושרה והלכו לבלי שוב. שלמה הלל משכתב את ההיסטוריה ומנסה לשכנע אותנו שעמד בפרץ נגד לחצי רבין, אמיץ בדיעבד.
דין ידלין כדין בוזגלו
עופר הרגיש נבגד, חש דיכאון, בושה, קלון, שכן זה היה חסר תקדים שאחד משלנו, עוד שר, יואשם בפלילים, על עבירות שהיו נחלת הכלל בישראל טרום 1976 שבה רבים מראשי הישוב עשו לביתם, או למפלגתם, או להסתדרות, או לקיבוץ. הליכוד לא המציא שום דבר, הוא רק העתיק ממורם ורבותם מפא"י. אריה אבנרי הפליא לתאר את הסיאוב של שלטון מפא"י בספרו הנהדר "מפולת". כל המשתתפים בישיבת הממשלה ביום שבו התאבד עופר לא דיברו אתו, התעלמו ממנו, הוא סומן כסוס מת והרגיש בכך. ישראל ידועה כמדינה של שאקאלים שמתנהגים ככבשים כל עוד החזק בשלטון, אך מרגע שנחלש הם עטים עליו כשאקאלים/צבועים ומוצצים את דמו.
למרות שרבין ניסה לקבור את תיק עופר וכבר הודיע לעופר שהחקירה לא העלתה דבר, ברק המשיך לחקור בעקבות מידע חדש שהביא לידיעתו לביב והודיע בצורה חד-משמעית לרבין שצריך להשלים את החקירה. מרזוק מאיר כמה צדדים שלא מרבים לסבר בהם, כמו ההקשר "העדתי", המאהבת ממוצא עירקי של ידלין חווה ארליכמן, ההקשר המצרי בין המתריע עורך הדין חיים גושן המצרי לקצין המשטרה המצרי מוריס צרור שגרם לו להתחיל לזמר, מבחן בוזגלו של היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק "דין ידלין כדין בוזגלו", והיה מדהים לראות איך ברק מתחמק משאלתו הרלוונטית של מרזוק למה בחר בשם המרוקאי בוזגלו. לדעת ברק הוא רצה להשתמש בשם רבינוביץ' אבל היה כבר שר כזה לכן בחר בבוזגלו. זה ממש פתטי עד מגוחך, כי אני יכול להציע לברק עוד שלל שמות במקום רבינוביץ' שגם מתחילים בב' כמו בוזגלו - בוגוסלבסקי, בן-ארצי, ברק, או אפילו פלוני וישראלי. לבוזגלו הייתה קונוטציה עדתית ולא יעזרו כל הפיתולים בדיעבד להתחמק מזה וחבל שמרזוק לא הקשה על ברק. ניתן לתאר את ההתחמקות הזאת גם כן בב' כבובע מייסעס, בוקרה פיל מישמיש, בול..., בליברן, באבאז'אדאס...
פרשיות ידלין ועופר היו בשבילי התחלתא דגאולה, כאשר נעורה בי תחושת האתיקה והרצון לשנות את פני המדינה. עד אז הייתי עסוק בעשייה היומיומית, לא הייתי מודע עד כמה המשטר מסואב. אך בעקבות חשיפת השחיתות באה המפולת ועלה הליכוד לשלטון. היום שבו נפלה מפא"י והיה המהפך היה אחד הימים המאושרים בחיי. הרגשתי שניתן לשנות משהו במדינה המושחתת שלנו. לא שהייתי תומך של בגין למרות שהצבעתי בשבילו, אבל זאת הייתה הדרך להפיל את מפא"י המושחתת. לימים הפך הליכוד מושחת כמו מפא"י, אם כי נדמה לי שיש כאן טעות אופטית. בגלל שהמדיה הרבה יותר נושכת, להבדיל מהעולם הזה ואריה אבנרי שהיו אז, מתגלות הרבה יותר שחיתויות. אך אני סבור (הייתי שואל את אבנרי חברי שכה חסר לי, אך הוא הלך לעולמו) שמפא"י הייתה הרבה יותר מושחתת, אבל רוב השחיתויות לא התגלו, וכל המושחתים מתו בשיבה טובה בלי שפשעיהם נחשפו.
במשך השנים הכרתי כמה דמויות מהפרשה - טליה לבני שהייתה בזמנו המאהבת החדשה של ידלין עבדה איתי בהרמוניה רבה בנושאים אחרים לחלוטין, אריה אבנרי הפך לחבר קרוב, מנטור, ושותף לדרך, ועוד היו לי קשרים עם מקורבים לפרשה. ידלין נידון לחמש שנות מאסר, עופר התאבד. לידלין שהיה נשוי לבתו של גולומב והיה בין המיוחסים במדינה, היו שלב מאהבות, כך גם לרבים מהמנהיגים. מתברר מפי בנו של עופר שהייתה לאביו מאהבת שאמו ידעה עליה והיא חשבה ביום שבו התאבד שהוא אצלה. סדום ועמורה, שוחד ובגידות, אינטריגות וגזענות, אבל כולם יונים צחורות שדואגים לזכויות הפלשתינים "העשוקים", קצת פחות לאישה העשוקה, לציבור הרחב הישראלי העשוק, למזרחים העשוקים, עניי אויביך קודמים על משפחתך, עמך, עדותיך, בוזגלו, כלכלת המדינה, האתיקה והמוסר. וכמובן, הצביעות, כולם אבלים וחפויי ראש על התאבדותו של עופר כשהם דחפו אותו אל מותו בהתנכרות שלהם. לפחות בליכוד מיישרים שורות אחרי ביבי, אבל כל השאקאלים בממשלה נסו אל נפשם והשאירו את עופר המסכן לדמם ולהתאבד. אבל בלוויה היו כולם ובכו דמעות תנין. אנשי מוסר, כבוד, מלח הארץ!
