האם עצירה באדום מגבילה לנו את חופש התנועה? ודאי. האם תשלום מס מגביל לנו את חופש הקניין? ודאי. האם איסור עישון במקומות ציבוריים מגביל לנו את החופש לחלות בסרטן? ודאי.
החופש של הפרט הוא חופש יחסי, והוא מוגבל להחלטת הכלל על היקפו, הכלל מחליט באמצעות חוקים/תקנות/רגולציה מסוגים שונים וכפוף לביקורת של בית המשפט.
בואו נזכיר לגברת אורלי וילנאי מה הוחלט בין השאר בחוק בנוגע לנגיף הקורונה: בפקודת בריאות העם סעיף 20א כתוב: "הכרזה על נגיף הקורונה כמחלה מידבקת מסוכנת" - הכרזת שר הבריאות לפי סעיף 20 כי המחלה הנגרמת על-ידי נגיף הקורונה היא מחלה מידבקת, מסוכנת וקיימת בעטייה סכנה חמורה לבריאות הציבור".
ובכן, לא חשוב מה כתוב בטיקטוק, לא חשוב מה כתוב בטלגרם, לא חשוב מה כתוב בכל מדיה חברתית אחרת, דברי פרופסור לס לא חשובים, ואפילו לא חשובה האמת לגבי המגיפה, החברה בישראל ומרבית החברות האחרות בעולם, החליטו שמדובר במחלה מסוכנת המהווה סכנה חמורה לבריאות הציבור, ולכן השלטון קיבל רישיון להפר משמעותית את אוטונומיית הפרט באכיפת סגרים, בידודים, אטימת והריסת מבנים, טיהור מבנים, שריפת גופות, אכיפת חיסונים ועוד. ובמקביל כל העתירות נגד פעולות הממשלה בנושא זה נדחו.
החוק מאפשר אך לא מחייב, ולכן מסגרות השלטון במדינה מתמרנות, לעתים בהצלחה גדולה יותר ולעתים בהצלחה פחותה יותר בין גבולות החוק.
האם מיסים הם פטנט אידיאלי? ודאי שלא, אך זה מה שהחליטה החברה, ואף אם אורלי וגיא יפיקו סרט בשם "ומה אם הנגיד טועה"? ובסרט יתארו באופן לגיטימי ביותר תיאורית של קיום עירוני/מדיני ללא מיסוי, אסור להם מוסרית ואולי אף חוקית להטיף בטלוויזיה לאוטונומיה של אדם על כספו, ולעודד בכך בעקיפין אי-תשלום מיסים. מומחים יש הרבה, החלטה של החברה יש אחת, אותה חובה לקיים. מותר למתוח ביקורת על המדיניות אך אסור בשום פנים ואופן לשלול את הלגיטימיות שלה, אלא אם בית משפט מחליט כך.
אין ספק שקיימת אוטונומיה עצמית של אדם, אין ספק שהחברה זכאית להפר אותה אוטונומיה. הוויכוח איננו על אוטונומיה מוחלטת או על הפרה מוחלטת אלא על האיזון בין צרכי הכלל לבין שאיפות הפרט לאוטונומיה, ובמקרה של חיסונים למחלה מידבקת מסוכנת, שהחברה החליטה עליה ככזו באמצעות הגופים החוקיים שלה, אין כל ספק שאינטרס הכלל גובר, וכל המפקפק בלגיטימיות של אינטרס הכלל (בלי כל קשר לצדקתו או ליעילותו של אינטרס זה) קורא בפועל לאנרכיה.
