מיטה אחת התפנתה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים הגדול ביותר באלסקה, המרכז הרפואי פרובידנס בעיר אנקורייג'. הרופאים היו צריכים להחליט מי יקבל אותה: כמה חולים שכבר מאושפזים, רובם חולי קורונה, או חולה העומד להיות מוטס אליו לניתוח חירום. ד"ר סטיבן פלורכינגר כינס את עמיתיו לדיון מייסר, והם הגיעו למסקנה שיש להם סיכוי טוב יותר להציל את חייו של אחד החולים בחדר המיון. הוא קיבל את המיטה; החולה האחר מת.
"זה הפך לי את הבטן, ומעולם לא חשבתי שאראה דבר כזה", אומר פלורכינגר, בעל ותק של 30 שנה, לניו-יורק טיימס. "הגענו לנקודה בה אנחנו מחליטים מי יחיה ומי לא". מאז אותו לילה, היו עוד מקרים של בחירות קשות כאשר אלסקה מתמודדת עם התפרצות הקורונה הקשה ביותר בארה"ב. המצב מזכיר את הימים השחורים ביותר של תחילת המגיפה: מחסור בבדיקות, חולים מאושפזים במסדרונות ורופאים מקציבים חמצן. חדרי המיון מוצפים והמושל מייק דאנליבי קרא לאנשי רפואה מרחבי ארה"ב לבוא לעזרה.
לאורך רוב המגיפה, הבידוד הטבעי של אלסקה הגן עליה – לצד הוראות קפדניות לבדיקות של מי שהגיעו מחוצה לה; כפרים רבים נכנסו לסגר. כאשר הגיעו החיסונים, המוני מטוסים הביאו אותם לקהילות המרוחקות. שיעורי התמותה במדינה היו מן הנמוכים ביותר בארה"ב. אבל רק מחצית מתושבי אלסקה קיבלו שתי מנות חיסון, דאנליבי מתנגד למגבלות נוספות והבידוד של אלסקה הפכה לנטל בעוד זן הדלתא מתפשט בה, בעוד ביתר חלקי ארה"ב התחלואה ירדה בשליש והאשפוז ירד ברבע מאז 1 בספטמבר.
רוב בתי החולים בארה"ב מצויים בלחץ, אבל ב-48 המדינות שמדרום לקנדה הם יכולים להעביר חולים זה לזה. הסיוע הקרוב ביותר שיכולה לקבל אנקורייג' הוא מסיאטל, במרחק של 2,400 ק"מ – כאשר בתי החולים בצפון-מערב ארה"ב מתמודדים עם התפרצות משלהם. הסנאטורית מן המדינה, ליסה מורקובסקי, תיארה במליאה כיצד קרוב משפחה שאינו חולה קורונה נזקק לטיפול, ונאמר להם שמחלקת הטיפול הנמרץ מלאה וייתכן שיהיה צורך להטיס אותו לסיאטל.
רופאים ואחיות החלו להופיע במפגשים עם הציבור וקראו לשומעיהם לקחת ברצינות את הנגיף, אך נתקלו בעוינות. כאשר מועצת אנקורייג' דנה בחובת עטיית מסיכות, כמה מן הרופאים העדיפו שלא לבוא מתוך חשש לשלומם. חבריהם נתקלו בדברי גנאי ובשלטים בנוסח "חירות או רודנות". לאחר ישיבה של המועצה למחרת, נעצר אדם שהחזיק נשק חבוי. רבים בקהל ענדו טלאי צהוב, כדי להשוות את חובת המסיכות לשואה – מה שעורר תגובות נזעמות.
בבית החולים פרובידנס הופעל "סטנדרט טיפול לשעת חירום", המעניק הגנה משפטית לתהליך של קביעת סדרי עדיפות בטיפול; רופאים בו אמרו לטיימס שמדובר בהליך טראומטי. בגדול, נהלים אלו קובעים שיש להעדיף את החולה שסיכוייו לחיות הם הטובים ביותר. מדינות רבות בארה"ב דנו באפשרות להחיל אותם לאורך הקורונה, כמה מהן עשו זאת רשמית, אבל אלסקה היא היחידה המאפשרת לבתי החולים בכל המדינה להחיל אותם.
החולה שמת משום שלא הוכנס לטיפול הנמרץ לא היה היחיד. במקרה אחד שני חולים נזקקו לדיאליזה, אבל רק מכשיר אחד היה זמין; אחד מהם קיבל טיפול תרופתי אך מת. הסיבה: הקורונה גורמת נזק לכליות וכך נוצר מחסור במכונות דיאליזה. במקרה נוסף נזקק חולה קורונה, שסבל גם מסרטן מתקדם, למכונת הנשמה – אבל לא היו מספיק מכונות והוא מת.
ד"ר אן זינק היא הממונה על הבריאות באלסקה, וגם רופאה בחדר המיון בבית החולים שמצפון-מזרח לאנקורייג' – אזור בו שיעור ההתחסנות נמוך במיוחד ושיעור האשפוז גבוה במיוחד. לדבריה, היא בודקת חולים בחדר ההמתנה ומטפלת בהם במסדרונות. יום אחד היא מצאה את עצמה יושבת על הרצפה ותופרת פצע ברגל. "המטרה שלנו לכל אורך הדרך [במאבק בקורונה] הייתה למנוע הצפה של המערכות, ונכון לעכשיו המערכות מוצפות".
דאנליבי נמנע מלהורות על עטיית מסיכות ועל מגבלות אחרות בעת ההתפרצות הנוכחית, באומרו שכל עיר במדינה הענקית צריכה להחליט בהתאם לנסיבות בה. זינק אומרת שבשלבים המוקדמים של המגיפה הוכנה טיוטת צו מסיכות, אך הוא מעולם לא הופעל. עם כל חולה קורונה, היא שואלת את עצמה האם יכלה לעשות יותר, לומר יותר, לשכנע יותר אנשים להתחסן.
זינק עצמה הפכה לשם מוכר בכל בית ורבים משבחים אותה על ניהול המשבר. אבל היא מנסה להגיע אל מי שאינם תומכיה, כדי לשכנע אותם להתחסן; סקר העלה, כי 60% מתושבי המדינה שאינם מחוסנים פתוחים לשכנוע. זינק משתמשת בערכים הבסיסיים של אלסקה: "אנחנו עושים הרבה דברים יחד – מחליפים צמיגי שלג, לובשים מעילים וחובשים כובעים כאשר קר. אז תתחסנו ותעטו מסיכה ותשמרו מרחק. אנחנו יודעים כיצד לעשות זאת".
