"שוב חוזר הניגון"

אילת שקד מסרבת להיפגש עם אבו מאזן מפני שהוא "מכחיש שואה". ניחא, ואילו השתטח על המשרפות בגיהנום של אושוויץ וביקש מחילה על תמיכת מנהיג ערביי ישראל המופתי חאג' אמין אל חוסייני בנאצים האם הייתה נוסעת לרמאללה? בוודאי שלא. כי היא, וכמותה בנימין נתניהו ונפתלי בנט, אינה רוצה לדון בתוכנית "שתי מדינות לשני עמים", שישראל מחויבת לה וארצות הברית תומכת בה. השואה היא רק התירוץ. נא לא להבין אותי בשוגג. איני טוען כי הצעת השלום ישימה בעתיד הנראה לעין. יתרה מזאת, כאשר אהוד ברק בוועידת קמפ דייוויד (2000) התקרב אליה ואהוד אולמרט (2006) בא בהצעות - אבו מאזן נמלט מפני ההסכם. בסיבוב הראשון בחברת יאסר ערפאת ובאחרון לבד. הם אינם רוצים שלום המבוסס על פשרה בדיוק כפי שבנימין נתניהו, ועתה גם בנט ושקד, אינם תומכים בו, וזאת למרות שהניסיון עם מצרים (תודות למנחם בגין) ועם ירדן (תודות ליצחק רבין) מעיד כי ההסכמים עימם בני תוקף. זה בסדר, אבל לסרב לברר? לסרב לבדוק? לסרב להושיט יד? לסרב לשוחח? ישראל תמיד עשתה כן וזכתה בזירה הבינלאומית. עתה הפלשתינים עושים זאת, והם הזוכים. מה שאירע בקונגרס האמריקני בהצבעה על כיפת הברזל זו רק ההתחלה. החובה לחתור להסדר מדיני היא אינטרס ישראלי. לא תמיד ניתן להגיע עדיו ואז ברוח האמירה הרומית - "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". אבל הסירוב לדבר הוא יהיר ומסוכן ואווילי בבחינת רעל עצמי. לפני גולדה מאיר הונחו שתי הצעות למשא-ומתן, האחת ביוזמתו של משה דיין לחתור להסכם ביניים, ואנואר סדאת הסכים, והיא הייתה המעשית; והאחרת בחתימת שליח האו"ם ד"ר גונאר יארינג שחתר לשלום כולל. גולדה חמקה משתי היזמות, ועשתה הסכם חשאי עם הממשל האמריקני שלא יטרידו אותה בענייני השלום עד אחרי הבחירות שנועדו ל-1973. היא, כמו שקד וביבי ובנט עתה, סברה כי לעולם חוסן ויד ישראל תהיה תמיד על העליונה, ומי הם בכלל סדאת אז ואבו מאזן עתה? גולדה הפיצה שסדאת תמך ב-1942 בצבא הגרמני שחמד את ארצו ושקד העלתה מן האוב את הידיעות על היותו של אבו מאזן מכחיש שואה (כנראה ששני הדברים נכונים). גולדה אינה אחראית לכך שאגף המודיעין בראשות אלי זעירא נכשל ולא עמד על כוונות המלחמה הכוללת שיזמו מצרים וסוריה; אך היא אחראית לכך שהמלחמה הזאת לא נמנעה. לשימת ליבה של אילת שקד, שמבינה עניין. "איזהו חכם? הרואה את הנולד". וזאת למרות שהכל כבר היה, "שוב חוזר הניגון".