כך מונצחת ההפקרות הבדואית בתחום הבנייה

השופטת: זהר דולב-לחמן, בית משפט השלום בבאר שבע

המועד: יום שני, 21.6.2021, שעה 08:30

הנושא: עניינים מקומיים

למרות שארבעה תיקים קבועים לשעה 08:30 בפני השופטת זהר דולב-לחמן וארבעה נוספים לשעה 09:00, האולם נפתח רק בשעה 08:45. דולב-לחמן עצמה נכנסת ב-08:50, ואז מתברר שאולי באמת אין סיבה למהר: רק התובעת טרחה להגיע, והיא מציעה להתחיל בשבעה תיקים (!) של אותו נאשם שהוא האחרון ברשימה. זוהי בעיה רוחבית בתיקים מקומיים, כפי שהמדור כבר היה עד לה הרבה מכאן - בבית המשפט בקריות. מאחר שחלק ניכר מן התיקים בבתי משפט אלו עוסקים בעבירות בנייה, בהחלט ייתכן שאנו עדים כאן לתופעת הביצה והתרנגולת: יש המון עבירות כי האכיפה איננה רצינית, והאכיפה איננה רצינית כי כולם התרגלו לעבירות הללו. אין ספק שהדבר מצריך חשיבה מקיפה והחמרה ניכרת, למשל: להגדיל אוטומטית את הקנסות על נאשמים שאינם מתייצבים ולגבות אותם במהירות בהליכי הוצאה לפועל. בעוד אני רושם לעצמי הערות אלו, חולפות כמה דקות נוספות ודולב-לחמן מעירה לתובעת: "גברת אוחיון, כבר תשע!". בינתיים נכנס סניגור, שכנראה לא מצא זמן טוב יותר לדבר עם לקוחותיו אלא בשעה שנקבעה לדיון, ומודיע שיש הסכמה על הסדר באיחוד של מספר תיקים. דולב-לחמן: "מה הבקשה? דחיית דיון או דחיית ביצוע?" - כלומר, ברור לה מראש שמשמעותו של הסדר היא שהמדינה תוותר (לפחות בינתיים) על אכיפת החוק. ואכן, התובעת משיבה שמדובר בדחייה של שנה בביצוע צו ההריסה.

"לשם שינוי, זה לא אני"

נקדים את המאוחר ונספר לכם, כי בהמשך הדיון יתברר שמדובר ביישוב הבדואי ביר הדאג' שבצפון הנגב, אשר הוקם שלא כחוק בשנת 1993, הוכר בשנת 2003 ועד שנת 2012 - כל הבנייה בו הייתה בלתי חוקית. המדינה הציעה לתושבים (הפולשים!) לפנות את אדמותיה ולעבור ליישוב קבע, תמורת פיצוי בקרקע ובמזומן - אך הללו דרשו פיצוי גבוה יותר (שוב, תמורת הפסקת פעילותם הבלתי-חוקית). התוצאה היא, שעד היום מבוצעת במקום בנייה בלתי חוקית בהיקף נרחב, בין היתר בעידוד הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. נסיונות המדינה לאכוף ולו במעט את החוק ביישוב, נתקלו בהתנגדות אלימה. כעת נבין מדוע גם באולמה של דולב-לחמן המדינה מגלה אוזלת יד מוחלטת; פחות מובן מדוע דולב-לחמן מוכנה לשתף פעולה. נכון שבית המשפט בדרך כלל מכבד הסדרי טיעון, אף כאשר משמעותם היא הנצחתה של עבריינות נרחבת - וסביר להניח שדולב-לחמן יכלה לעיין בוויקיפדיה בדיוק כמו המדור - ספק רב אם בית המשפט צריך ואף רשאי לאשר אותם. אם המדינה רוצה להימנע מאכיפת החוק בביר הדאג' - שלא תשלח מפקחים ולא תגיש כתבי אישום, ואז שתתמודד בבג"ץ עם עתירות נגד התנהלותה. אבל מגוחך בעליל, וגם שם ללעג את שלטון החוק, המצב בו יש דוחות ויש כתבי אישום - ואז הם אינם נאכפים. וכאמור, בית המשפט לא צריך לתת לכך את ידו. נחזור לדיון. הקלדנית קצת מתקשה ודולב-לחמן צוחקת: "מה שאת רוצה. הפעם לא אני אשמה. לשם שינוי, זה לא אני". התובעת מעדכנת על פרטי ההסדר: בשנה הקרובה יבצע המשיב הליכים למו"מ להסדרת התיישבותו מול הרשות, כולל הסדרת היתרי הבנייה. אם הליכים אלו לא יושלמו, הוא יבקש ארכה לביצוע צו ההריסה ויציג מסמכים לגבי התקדמותו בהליכים. אם יוכח שהוא מתקדם, המדינה תשקול בחיוב להסכים לבקשה. פרשנות שלנו: הזמן יימרח, הבנייה הבלתי-חוקית תעמוד על-כנה, ואולי יינתן לה הכשר בדיעבד - למרות פסיקה חוזרת ונשנית של בית המשפט העליון נגד הכשרה שכזאת. דולב-לחמן פונה לסניגור: "הסברת למשיב? והוא מסכים?" ואז לנאשם: "שלום, אדוני. מקובל עליך - הצו יהיה דחוי לשנה ואתה תנסה להסדיר? אתה יכול לשבת". היא מכתיבה: "ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים". דולב-לחמן מתחילה להכתיב לקלדנית את פרטי המבנים, מבקשת מהתובעת "גבירתי, תעקבי אחרי" - וממדי הפארסה נגלים לעין כל. לא נייגע אתכם בפרטים; מדובר בהרבה מבנים שרובם בשטח של עשרות מ"ר (הגדול שבהם משתרע על פני 165 מ"ר) ובנויים בחלקם בטון וברזל. דהיינו, אלו לא מבנים של מי שאין קורת גג לראשו, אלא בנייה משמעותית שנועדה להחזיק מעמד שנים רבות. ו"בזכות" המדינה זה בדיוק מה שקורה.

"חלילה הכל יכול ללכת לאיבוד"

ההכתבה גוזלת זמן רב, כי דולב-לחמן צריכה לתאר כל מבנה, להוסיף את נקודות הציון (הנ"צ) שלו - שהרי אין כאן כתובות מסודרות - לציין את המספרים של תיקי הפיקוח ועוד ועוד, וכל זה בתיק בו יש הסכמות. כאשר דולב-לחמן מתחילה להכתיב שהמדינה תהיה זכאית להרוס את המבנים החל ב-21.6.22, התובעת מתערבת ומבקשת שלא לציין זאת. וכך אפילו איום ההריסה הדחוי מתפוגג לו, כי המדינה מוותרת מראש ומיוזמתה על הסמכות לבצע מיידית את ההריסה אם הנאשם לא יעמוד בתנאי פסק הדין. לזכותה של דולב-לחמן יש לומר, כי היא שמה לב לפרטים שהצדדים לא ציינו. כך למשל היא מוסיפה לגבי כל מבנה, כי אם יינתן היתר - צו ההריסה יפקע מאליו. היא גם מציינת, כי אם ההיתר לא יינתן מסיבות שאינן תלויות בנאשם, הוא יוכל לפנות לבית המשפט חודש לפני מועד הביצוע ולבקש דחייה; דולב-לחמן מדגישה, שאין ודאות שהבקשה תתקבל. עוד היא מציינת, כי על כל צו הריסה יש להגיש בקשה נפרדת. כאשר היא עוברת לתיק הבא, דולב-לחמן נזכרת בפרט חשוב ומבקשת להחזיר לה את הפרוטוקול: "לא רשמנו את הבקשה שלכם לאיחוד התיקים, חלילה הכל יכול ללכת לאיבוד". בינתיים דולב-לחמן עוזרת בחביבות טבעית לעורכת דין שנכנסת לאולם ומחפשת את השופט יריב בן-דוד. לסניגור ולתובעת שמדברים ביניהם, היא מעירה בחיוך: "חברים, החיפוש אחר התיקים לא אומר שאתם יכולים עכשיו לדבר". דולב-לחמן חוזרת לאותו איחוד תיקים, מורה למזכירות לקשור ביניהם ומסבירה בסבלנות לקלדנית כיצד לעשות זאת. אותו סניגור מבקש לאחד שני תיקים נוספים, ודולב-לחמן מוודאת שמדובר בהסכמה זהה. "הבהרת למשיבים את כל פרטי ההסכמה והם מסכימים?", היא שואלת אותו ופונה לאחד הנאשמים: "אדוני, אתה מבין את פרטי ההסכמה ואתה מסכים?". דולב-לחמן פונה גם לאשתו של הנאשם, והסניגור מתרגם לה לערבית. בהקפדה ראויה לשבח על הנהלים, דולב-לחמן מוודאת שהאישה אכן לא מבינה עברית ומכניסה לפרוטוקול: "בסיוע תרגום בא-כוחה".

השורה התחתונה: לא ניתן היה להתרשם כיאות מדולב-לחמן בשעה בה שהה המדור באולמה. האיחור אינו ראוי; היא בקיאה בחומר ושומרת על זכויות הנאשמים; חביבותה ניכרת היטב לעין. הביקור הציף שתי בעיות. האחת: זלזול הנאשמים ובאי-כוחם בהליכים מקומיים. השנייה והעיקרית: כך נראית בפועל הכניעה של המדינה לפורעי חוק מן הפזורה הבדואית וכך נראית בפועל ההנצחה ואף ההחמרה של הבנייה הבלתי-חוקית הנרחבת, הגוזלת מידי המדינה שטחים נרחבים בנגב.