1. מריה רֶזָה ודימיטרי מורטוב מקבלים את פרס נובל לשלום משום שהם עושים את מה שאמור לעשות כל עיתונאי ראוי לשמו: לדווח את האמת על עניינים בעלי חשיבות ציבורית. אבל מה שנשמע מובן מאליו למי שגדל במדינה דמוקרטית, רחוק מלהיות מובן מאליו במדינות בהן יש מסורת של שלטון סמכותני (כמו רוסיה) או מדינות הגולשות לשלטון שכזה (כמו הפיליפינים). מה שמהווה עניין של יום-יום במדינה חופשית, הוא סכנת מוות כאשר חיים תחת שליטים רודניים (כמו ולדימיר פוטין) ורצחניים (כמו רודריגו דוטרטה).
צריך לקרוא את נימוקיה של ועדת פרס נובל, כדי להבין עד כמה אנחנו בני מזל, ולהפנים שחופש הביטוי בכלל וחופש העיתונות בפרט אינם חוק טבע מובטח. רזה מאוימת (ואף הוטל עליה מאסר בתיק תפור) משום שהיא מדווחת על מאות ואלפי ההרוגים במסע של דוטרטה נגד השימוש בסמים. מורטוב איבד שישה מעמיתיו למערכת "נוביה גאזטה", שנרצחו משום שכתבו על שחיתות, אלימות משטרתית, מפעלי טרולים והשימוש בצבא רוסיה נגד יריביו של פוטין.
שתי המדינות הללו מתיימרות להיות דמוקרטיות בהן השליטים נבחרים בקלפי. אבל כאשר סותמים את פיה של העיתונות, אין דמוקרטיה אמיתית – משום שהציבור אינו מקבל דיווח מהימן על מעשי השלטונות ומשום שאין מי שיחשוף את הכשלים, הליקויים והפשעים שלהם. וכאשר השליטים רודפים את העיתונאים, תהיו בטוחים שהם יודעים שיש להם הרבה מה להסתיר. וכאשר יש להם הרבה מה להסתיר, זה רק מוכיח עד כמה העיתונות החופשית היא חיונית.
2. אולי זה משום שאני יושב שלושה ימים בשבוע, 6.5 שעות ביום, בדיון בתיק 4000; אני לא יכול להימנע מהשוואה בין החלטתה של ועדת פרס נובל לבין מה שנחשף בבית המשפט המחוזי בירושלים. כמובן, עם כל ההבדלים העצומים בין הדמוקרטיה האמיתית והמבוססת בישראל לבין זו המזויפת והחורקת בפיליפינים וברוסיה. מה כן דומה? – רצונו של השלטון להשפיע על תכניה של התקשורת החופשית.
גם לשיטת ההגנה בתיק 4000, בנימין נתניהו ואנשיו לחצו ללא הרף על מערכת וואלה במטרה להצניע ואף להעלים תכנים ביקורתיים, ולפרסם ואף להדגיש תכנים מפרגנים. קשה להתווכח על העובדות; המחלוקת בה יכריע בית המשפט היא האם הלחצים הללו היו פליליים או תקינים. לא צריכים להיות תמימים; איש אינו אוהב ביקורת וכולם אוהבים תשבחות. השאלה היא המינון, התדירות והעוצמה של הלחצים. זה קורה רק לגבי פרסומים מהותיים או גם לגבי רכילות? זה קורה פעם בשבוע או פעמיים ביום? זה בא מצד הדובר או מצד ראש הממשלה? זה מגיע אל העורך או אל המנכ"ל?
ברוסיה ובפיליפינים פועלים שליטים סמכותניים כדי למנוע כל ביקורת עליהם. יש לי תחושה, שגם אצלנו יש פוליטיקאים שהיו סותמים את הפה למבקריהם אילו היו יכולים. לפחות לפי מה שעלה בעדותו של אילן ישועה, נתניהו בהחלט ניסה לעשות זאת; למרבה המזל, שלנו כמדינה, זה הצליח לו בצורה חלקית בלבד ובאמצעי תקשורת אחד בלבד (אני לא מדבר על ישראל היום, שכאשר התפרסם בו פעם אחת מאמר ביקורתי נגד נתניהו – זו הייתה שיחת היום בברנז'ה). אבל עצם המחשבה – הן של פוליטיקאי בכיר, הן של בעלים ומנכ"ל באמצעי תקשורת גדול – שאפשר לעשות זאת, צריכה להדאיג את כל מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו.
3. עוד הערה לגבי נתניהו. הוא התגאה מאוד בקשריו הטובים עם פוטין (ועם דונלד טראמפ), ואירח בארץ בכבוד רב את דוטרטה. למי שהיה צריך עוד הוכחה מיהם הטיפוסים הללו, באה ועדת פרס נובל וקבעה: שני דיקטטורים רצחניים, המוכנים לעשות הכל כדי למנוע ביקורת עליהם. אני לא אומר שזה מסוג המקרים של "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה". אני כן אומר, שזה מזכיר מאוד את מה שאמר טראמפ לעיתונאי בוב וודוורד: "משום מה, ככל שהשליט סמכותני יותר – אני מסתדר איתו טוב יותר". ואידך זיל גמור.
