חיזבאללה נאבק על מעמדו הדומיננטי בלבנון

בנאומו ב-11 באוקטובר טען חסן נסראללה, כי ביטאר נגוע בשיקולים זרים, ולכן חובה להחליפו. בנאום נוסף, שנשא שבוע לאחר מכן, הגדיר נסראללה את הרג המפגינים כנקודת מפנה בהתפתחויות הפנימיות בלבנון ויצא במתקפה חריפה על מפלגתו של ג'עג'ע, האחראי לטענתו למות המפגינים, מוביל את לבנון למלחמת אזרחים שתשנה את הדמוגרפיה במדינה ומהווה איום על הנוצרים בלבנון. בדבריו של נסראללה בלט איום מרומז לאפשרות של הפעלת הכוח של חיזבאללה למרות שאינו מעוניין בכך, כשהתייחס לעוצמתו של הארגון אשר ברשותו 100,000 לוחמים מאומנים היטב "המסוגלים להזיז הרים", לעומת 15,000 הלוחמים שבהם מתרברב ג'עג'ע. התנהלותו של חיזבאללה בסוגיית החקירה ובמיוחד תרומתו להתלקחות האלימה ב-14 באוקטובר, עוררו בקרב תושבי ביירות זיכרונות מדממים מימי מלחמת האזרחים השנייה (1990-1975) ודחפו את מתנגדי הארגון לצאת להגנת אל-ביטאר. עימות זה מצטרף לשורה של חיכוכים מהעת האחרונה, שחשפו את הביקורת הפנימית ההולכת ומתרחבת בקרב הציבור הלבנוני כלפי חיזבאללה ואת החיכוכים הבין-עדתיים במדינה. עיקרה של הביקורת מופנה כלפי התנהלותו העצמאית של הארגון, מעמדו הדומיננטי וחלקו בהידרדרותה של לבנון, המצויה במשבר הקשה ביותר בתולדותיה. גילויי העוינות לחיזבאללה נחשפו למשל נוכח התקפה מתוכננת מראש של סונים על פעילי חיזבאללה במהלך לוויה של קורבן נקמת דם שנערכה ב-חלדה ביולי, וכן התגובה האלימה מצד התושבים הדרוזיים מהכפר שוויא כלפי חוליה של חיזבאללה ששיגרה רקטות לעבר ישראל מאתר הסמוך לכפרם (ב-6 באוגוסט), תוך האשמתה בחשיפת הכפר להתקפה ישראלית. חיזבאללה, המושפע גם הוא מהמשבר הפוליטי-כלכלי-בריאותי בלבנון, נמנע ככל שניתן מניסיון להרתיע את מתנגדיו באמצעות שימוש בכוחו הצבאי. זאת, בשונה מהתנהלותו במשבר ב-2008, אז יזם הארגון מהומות דמים בביירות כדי לשנות החלטות ממשלה שעמדו בניגוד לאינטרסים שלו. בשלב זה, וכל עוד אין איום על מעמדו המוביל במערכת הפנימית, הוא מעוניין בשימור הסטטוס-קוו ומשתמש בעיקר במניפולציות פוליטיות ובקמפיינים תקשורתיים, לצד אימוץ שיטות "מאפיה" של איומים והפחדות ואף רצח של מתנגדיו, תוך שהוא מותיר לפי שעה לצבא לבנון את הטיפול בהשבת השקט והסדר לרחובות.

בה בעת, גם פעילותו של הארגון, המתבצעת לכאורה לטובת האוכלוסייה הלבנונית, איננה נטולת ביקורת. כך למשל, הכנסת הדלק והמזוט מאירן (החל ב-16 בספטמבר) באופן עצמאי, ללא כל בקרה מצד המערכת הלבנונית. הגעת הדלק, אשר הלבנונים הנתונים בחשיכה משוועים לו, לוותה אומנם בגילויי שמחה מצד האוכלוסייה השיעית, שהיא הנהנית העיקרית מהדלק האירני. אבל היא עוררה גם ביקורת - כולל מצד ראש הממשלה, נג'יב מיקאתי, אשר טען נגד הפגיעה בריבונותה של לבנון. בתוך כך ניכר גם, כי גוברת הביקורת כלפי הארגון בשל החיכוכים שהוא מייצר מול ישראל, תוך כרסום בטענתו לפיה כוחו הצבאי נועד להגנה על לבנון מפניה. המאבק הנוכחי על עצמאותה של מערכת המשפט ביחס לחקירת הפיצוץ בנמל ביירות, הוא קרב מאסף של מתנגדי חיזבאללה, ומבחן חשוב לאלה המעוניינים לקרוא תיגר על מעמדו ועוצמת השפעתו הנרחבת של הארגון, בחסות אירן, על עתידה של לבנון. במידה רבה, בידי חיזבאללה נתונה יכולת ההחלטה האם להוביל את לבנון לכאוס פנימי ולמלחמת אזרחים נוספת, אם כי האירועים עשויים גם לחמוק משליטתו. בשלב זה קשה להעריך האם השקט השורר ברחובות ביירות מאז 14 אוקטובר יישמר לאורך זמן, הגם שברור, כי חיזבאללה לא ישקוט על שמריו וימשיך לפעול להדחתו של אל-ביטאר, תוך הפעלת לחץ כבד על שותפיו במערכת הפוליטית להסיר את התנגדותם לצעד זה. ברובד הפומבי, חיזבאללה יבקש להרגיע את המצב ולאמץ עמדה ממלכתית, כמי שדואג לשימור זכות המחאה ודורש כי החקירה לא תהייה נגועה בשיקולים פוליטיים של השופט. בפועל, הארגון ידאג לטרפד את החקירה, תוך הרחקת האשמה ממנו, כשהוא עושה שימוש בקשריו והשפעתו הפוליטית מצד אחד, ובהפגנת יכולותיו הצבאיות כדי להשיג את מטרותיו, מצד שני. ייתכן אף שימוש בכוח נגד מתנגדי הארגון מהמחנה היריב, כפי שנעשה בעבר. כזכור, חיזבאללה לא נרתע מלפגוע בחשאי במנהיגים פוליטיים יריבים, דוגמת ראש הממשלה, סעד חרירי, (2005) ובמתנגדיו, דוגמת העיתונאי לוקמאן סלים (פברואר 2021). וזאת בלי שנתן על כך את הדין. ישראל מצידה צריכה להמשיך ולעקוב אחר האירועים בלבנון בלי להתערב בהם ולגלות ערנות לאפשרות שהביקורת הגוברת בלבנון על חיזבאללה עלולה להביאו לנקוט צעדים חריפים - עד כדי הפעלת כוחו הצבאי ואף ניסיון השתלטות בכוח על לבנון, או בתרחיש חמור לא פחות, החלטה לחולל הסלמה בגבול עם ישראל על-מנת להסיט את הקשב הלבנוני ממנו והלאה.