עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו; המציאות התנהלה שלא בהתאם לציפיותיו ולכאורה אפילו הפוך מהבטחות מפורשות שקיבל, אבל אפילו פעם אחת הוא לא שאל למה ומדוע. בגיל מאוחר יחסית מתגלה אליו ה' (בראשית יז): [א] וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי--הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. בהמשך הוא מורה לו למול את עצמו ואת אנשי ביתו ובהמשך כורת אתו ברית על הארץ, משנה לו ולשרי את השם ומבטיח לו ששרה תלד את הבן שימשיך את דרכו. אברם שמח מאוד על הבשורה: [יז] וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. והוא מגיב באמירה שיש בה הסתפקות במה שיש: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.
הנסיונות בחייו נמשכים אבל הוא ממשיך בדרכו, מתהלך לפני ה' בתמימות, ממשיך לחפש דרכים להרבות אור וטוב בעולם. והנה סוף-סוף נולד יצחק. בפרשת השבוע מסופר (פרק כא): [א] וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. [ב] וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹקִים. התינוק קיבל את השם יצחק בהתאם להוראת ה' במעמד כריתת הברית והשם הזה התאים להפליא לשמחה הגדולה ששמחו כולם על הנס שהיו עדים לו. אלא שמיד אחר כך נוחת עליו הנסיון התשיעי: [ט] וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. [י] וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. זה מאוד לא מוצא חן בעיני אברהם.
[יא] וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. בעוד אברהם רואה בו את בנו שרה מגדירה אותו כ-בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, כאילו אין שום קשר בינו ובין אברהם. והרי עוד במעמד הברית וההבטחה ששרה תלד בן, אברהם זכר את ישמעאל וביקש מה': לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. איך עכשיו יגרש את הבן שלו מביתו? מה עושים, איך יוצאים מזה? עושים מה שה' מורה לעשות: [יב] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. ה' אמר אז עושים. ובזריזות: [יד] וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד--וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. כמו בכל הנסיונות הקודמים אברהם לא מתווכח, מבצע הכל בתמימות ובזריזות.
רק לעשות את רצון ה'
הפעם היחידה שהוא מתווכח עם ה' היא בניסיון להציל את אנשי סדום ועמורה. גם כשהחיים שלו מתנהלים הפוך לכאורה ממה שה' הבטיח לו, הוא ממשיך לדבוק במשימה שהוצבה לו, להתנחל בארץ ולהרבות טוב ואור בכל מה שאפשר וגם איפה שנראה שלא אפשר. אין לו שום טענות אל ה' לטובת עצמו, לא למה לא הולך לי ולא מדוע יש קשיים שיכולת למנוע ממני, כלום. והנה מגיע הניסיון העשירי שעל פניו הוא הקשה מכולם (פרק כב): ...וְהָאֱלֹקִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. [ב] וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. אפשר לדמיין ניסיון יותר קשה מזה?
ה' מדגיש שמדובר בבנו היחיד והאהוב שאותו עליו להעלות לעולה, אבל גם את המשימה הזאת אברהם מבצע בזריזות, בלי ערעורים ואפילו בלי שאלות: [ג] וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹקִים. הדרך ארכה שלושה ימים ובינתיים גם יצחק מבין שהוא הקרבן המיועד. יצחק מזדהה לגמרי עם אבא וממשיך להתקדם באותה חיוניות. הכל כבר מוכן, יצחק על המזבח ואברהם מניף את המאכלת והנה מתערב מלאך מן השמים: [יב] וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. ובשלב הזה אברהם מתווכח לראשונה.
לומדים את זה מהמלים המיותרות לכאורה בפסוק. הנה מה שאומר רש"י: אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ - לשחוט. אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן? אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. אמר לו אַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, אל תעש בו מום. איך נבין את זה? האם אברהם רצה לפגוע ביצחק חלילה? מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שאברהם חשש שמא המניעה נובעת מכך שלא קיים את המצווה בשלמות, שלבו לא היה שלם לגמרי עם ציווי ה'. לכן המשיך ה' ואמר לו: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. קיום המצווה מצידך היה מושלם וגם כוונתי בוצעה בשלמות, כעת יבינו כולם מדוע בחרתי לכרות ברית דוקא איתך, כי אתה עושה מה שאני מצווה בלי לערב נטיות אישיות.
אברהם אבינו הוא המחנך הראשון והגדול מכולם, הוא מהווה דוגמה אישית לדבקות באמת (שפירושה הוא דבקות ברצון ה') מפני שהיא אמת. אף פעם הוא לא טוען ואפילו לא חושב "מגיע לי" משהו, מה שה' נותן לי זה מה שמגיע לי ונכון עבורי. את עקדת יצחק אנחנו מזכירים בכל יום ובעיקר בראש השנה. יתן ה' שתעמוד לנו זכות מסירות הנפש של אברהם ויצחק ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.
