• דברים לזכר נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר ז"ל, במלאת שנתיים לפטירתו
• כנס המרכז לאתיקה, אוניברסיטת תל אביב, ט"ו חשון תשפ"ב - 21.10.2021

בטקס האשכבה שנערך בבית המשפט העליון לפני שנתיים, עם פטירתו של הנשיא בדימוס השופט מאיר שמגר, ציטטתי דברים שאמר באחד הראיונות לאחר פרישתו. שאלו אותו באותו ראיון אם יוכל להצביע על הרגע המאושר בחייו והוא השיב: כל רגע שבו חשתי שאני עושה משהו לטובת המדינה והחברה בישראל היה מבחינתי רגע מאושר. אני שבה אל הדברים האלה גם היום, משום שהם משקפים בעיני באופן כה מזוקק ואמיתי את דמותו של שמגר. אכן, מאיר שמגר הקדיש את רוב חייו כמשפטן לשירות הציבור, בצבא, בייעוץ המשפטי וברשות השופטת ובכל אחת מהתחנות הללו הטביע חותם בל יימחה כפורץ דרך וכמורה דרך לדורות שבאו אחריו. הוא היה מבכירי בניה ובנאיה של מערכת המשפט הישראלית בכל אחד מן התפקידים שאותם מילא, והקים מסד משפטי ויסודות יצוקים המבטאים את עקרון שלטון החוק והמשמשים עד עצם היום הזה את כל המערכות שאותן ניהל. שמגר השכיל להבין כבר בראשית דרכו כמשפטן את חשיבותה של העצמאות המוסדית והאישית שיש להקנות לעוסקים במשפט, ועל כן כבר כשכיהן כפרקליט הצבאי הראשי הנחיל את התפיסה לפיה היועצים המשפטיים בצה"ל כפופים לדרג המשפטי בלבד. הוא מספר על כך בספרו האוטוביוגרפי "תם ולא נשלם - פרקי חיים" שיצא לאור בשנת 2015: "כאשר שימשתי פצ"ר יזמתי תיקון להוראות הפיקוד העליון, ולפיו הפרקליט הצבאי הפיקודי או החילי אינו כפוף לאלוף הפיקוד או למפקד החיל אלא לפרקליט הצבאי הראשי - מה שמבטיח התנהלות עצמאית, משוחררת משיקולים אישיים ואחרים". כיועץ המשפטי לממשלה, הקים שמגר קומה חשובה ומשמעותית נוספת בבניין שלטון החוק בישראל. הוא זה שביסס את המודעות לעקרונות שלטון החוק בקרב כל עובדי הממשל והפך את מוסד היועץ המשפטי הבלתי תלוי לראש וראשון בשירות הציבור.

יסוד הסדר הדמוקרטי

אותה תפיסה עצמה אפיינה את האופן שבו פעל שמגר כשופט וכנשיא של בית המשפט העליון, תפקיד שבו כיהן במשך 12 שנים עד שנת 1995. בתפקידו זה הדגיש הנשיא שמגר ושב והדגיש את חשיבותו של עקרון העצמאות השיפוטית. במאמר שכתב בנושא, שכותרתו "עצמאות מערכת השיפוט כיסוד הסדר הדמוקרטי" ציין שמגר, כי "תלות שיפוטית היא כשל של השיטה; היא התמוטטות ערך המשפט ככלי חברתי מאזן; היא אובדן האובייקטיביות שהיא נשמת השיפוט". מתוך ראייה זו שקד שמגר על הכנת קוד אתי לשופטים וראה בו חשיבות רבה. בשנת 1993 הוא הקים ועדה אשר ניסחה את כללי האתיקה לשופטים, ובהקדמה לדוח שאותו הגישה כתב "כללי האתיקה של השופטים משקפים את התפיסות הערכיות המונחות ביסוד מלאכת השפיטה. הם בגדר הצהרה על עקרונות מנחים השואבים ממסורת עתיקת יומין" חלק ממסורת עתיקת יומין זו אנו מוצאים במקורותינו. כך, מצווה השופט בספר דברים לא להטות משפט ולא להכיר פנים; ומסכת אבות מורה לשופט: "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין". והציווי שהוא אולי המשמעותי מכולם - "לא תגורו מפני איש" - המבטא יותר מכל את עצמאותה של המערכת השיפוטית, והוא מעוגן, כידוע, בסעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין".

דוגמה אישית בקומתו המוסרית

במאמרה "העצמאות השיפוטית כרכיב מרכזי באתיקה השיפוטית" מציינת מורן סבוראי, כי עצמאותו של השופט היא זו המייחדת את האתיקה השיפוטית מכללי אתיקה בתחומים אחרים. לדבריה, עצמאות זו, היא "מרכזה וסלע קיומה" של המערכת השיפוטית. היא מוסיפה, כי השמירה עליה איננה זכות או פריבילגיה שהמערכת השיפוטית נוטלת לעצמה, אלא חובה, בהדגישה, כי עקרון זה צומח מתוך זכותו של הציבור לקיומה של מערכת שיפוטית חסרת פניות. סבוראי מזכירה, כי על-פי סעיף 6 לאמנה האירופית לזכויות האדם, מדובר בזכות יסוד במדינה הדמוקרטית המודרנית, ממנה נובע הצורך בקיומה של רשות שופטת עצמאית, הנפרדת משאר רשויות השלטון. על כן, זוהי חובתה של המדינה לספק מערכת שיפוטית כזו לאזרחיה, וחובתם של השופטים כולם היא לפעול באופן שיקיים את החובה הזו. מאיר שמגר אכן פעל מתוך תחושה של חובה. הוא ניסח עבור כולנו כשופטים את אופן ההתנהגות הראוי ולא הסתפק בניסוח כללים אלא שימש לכולנו דוגמה אישית בזקיפות קומתו המוסרית ובהתנהלותו חסרת הפניות. בספרו "תם ולא נשלם" ביטא שמגר באופן צלול כבדולח את מהות התפקיד השיפוטי על-פי תפיסתו, וכך כתב: "על השופט להיות שלם עם עצמו, ולדעת שהביא בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים לנושא שעל שולחנו. גם אם בליבו הוא מגיע למסקנות אחרות, גם אם הוא חושב שצד כלשהו צודק אך אינו יכול ליישם זאת מן הבחינה המשפטית - עליו לפסוק על-פי מה שמונח לפניו ולא על-פי תחושותיו". ולצד זאת הוסיף: "שופט טוב לא די שיהיה משפטן מבריק, בעל גישה שיפוטית ברורה ומשנה שיפוטית סדורה. חשוב שהוא יהיה אנושי, רגיש, בעל חוש צדק מפותח ואומץ לב ציבורי. הוא אינו אמור להתחשב בזרמים הרוחשים בציבור בכל רגע נתון, לא להיות מושפע ממה שהוא קורא בעיתונים בבוקר ורואה בטלוויזיה בשובו הביתה בתום יום הדיונים. בהיכנסו לאולם המשפט עליו להשאיר הכל בחוץ, את דעת הקהל ואפילו את דעת חבריו".

פתוח לכל הבא בשעריו

במבואה של בית המשפט העליון ניצבת שורת ברושים זקופים. כאדם פתוח וקשוב לצורכי החברה, שמגר עמד על כך שבניין בית המשפט העליון, שאת בנייתו הגה ויזם ובהקמתו טרח, לא יהיה מוקף בגדרות החוסמות את גישתו של הציבור הרחב אליו. ואנו, ממשיכי דרכו, מתעקשים לשמר את האתוס הזה שהנחיל שמגר ולהותיר את בית המשפט העליון ללא גדרות, פתוח לכל המבקש לבוא בשעריו. זאת למרות שמעת לעת מעורר הדבר קושי מבחינת הסדרי הביטחון. על כן, רק "ברושים גבוהים עומדים על המשמר" כמאמר השיר שכתבה לאה גולדברג, והם, כדבריו של שמגר על כללי האתיקה "משרטטים את גבולותיו בצורה מדויקת". דברים אלה נכונים בעיני הן לגבי הבניין במובן הפיסי, והן לגבי מהותו של המעשה השיפוטי. לכבוד שרטוט הגבולות, העצמאות, זקיפות הקומה ואותם ברושים, אבקש לסיים את דברי גם היום, כביום הלוויה, בשירו של אהוד מנור "ברוש":

• בְּרוֹשׁ
  וַאֲנִי רָאִיתִי בְּרוֹשׁ
  שֶׁנִּצַּב בְּתוֹךְ שָׂדֶה מוּל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ,
  בַּחַמְסִין, בַּקָּרָה,
  אֶל מוּל פְּנֵי הַסְּעָרָה.
  עַל צִדּוֹ נָטָה הַבְּרוֹשׁ,
  לֹא נִשְׁבַּר, אֶת צַמַּרְתּוֹ הִרְכִּין עַד עֵשֶׂב.
  וְהִנֵּה, מוּל הַיָּם,
  קָם הַבְּרוֹשׁ יָרֹק וָרָם.
  הִנֵּה בְּרוֹשׁ לְבַדּוֹ,
  מוּל אֵשׁ וּמַיִם,
  הִנֵּה בְּרוֹשׁ לְבַדּוֹ
  עַד הַשָּׁמַיִם.
  בְּרוֹשׁ, לְבַדּוֹ אֵיתָן,
  לוּ רַק נִתַּן
  וְאֶלְמַד
  אֶת דַּרְכּוֹ שֶׁל עֵץ אֶחָד.

יהי זכרו ברוך!