אני בעד פתרון של שתי מדינות כמו האיחוד האירופי והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב אבל מסיבות שונות לחלוטין (ראה, להלן). האיחוד האירופי והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב אינם מכירים את העובדות ועל כן רבות מהמסקנות שלהם לגבי אופי הסכסוך והאחריות של ישראל לגבי הפלשתינים אינן נכונות.
א. האג'נדה הפלשתינית מבוססת על שיפוץ ההיסטוריה לגבי "עברם" בארץ שהם קוראים לה פלשתין.
המערב אימץ את האג'נדה הפלשתינית הקובעת שהם אדוני הארץ, תושביה הוותיקים, והיהודים גזלו מהם את אדמתם ונישלו אותם. אבל, העובדות ההיסטוריות מפריכות את הטיעונים הללו. רוב ערביי הארץ, המגדירים עצמם כיום כפלשתינים מבחינה לאומית הגיעו לארץ בגלים. רובם הם צאצאי מהגרים שהגיעו לארץ מארצות ערב והאיסלאם בטפטוף איטי, בין 640 לס' כאשר הערבים כבשו את הארץ ועד למלחמת העולם הראשונה ב-1914.
חלקם הגיעו בעידוד שלטונות הכיבוש האיובי, הממלוכי והעות'מאני. משלהי המאה ה-19 ועד מלחמת העלם הראשונה ב-1914 הפך הטפטוף לזרם של מהגרי עבודה שנכנסו לארץ בעקבות הפיתוח הכלכלי של הארץ על-ידי התנועה הציונית, משקיעים יהודים וארגונים נוצריים שיצרו אפשרויות תעסוקה, רמת שכר ואיכות חיים שעלו בהרבה על אלה שבארצות מוצאם.
ב-640 התיישבו בארץ רק כ-30,000 ערבים. מספרם עלה בהדרגה תוך מאות שנים לכ-150,000 אבל, ב-1516, בעת הכיבוש העות'מאני לא עלה מספרם על כ-80,000 בשל המגיפה השחורה שפקדה את הארץ סביב אמצע המאה ה-14. ב-1914 היה מספרם 525,000 אבל 50% מתוכם היו מהגרי עבודה חדשים.
העברת השלטון על הארץ לידי ממשלת בריטניה ב-1918 עם כיבוש הארץ בשלהי מלחמת העולם הראשונה והענקת השליטה בארץ לידי ממשלת המנדט הבריטית מטעם חבר הלאומים ב-1921 הביאו לפעילות מוגברת בפיתוח הארץ על-ידי התנועה הציונית, משקיעים יהודים, עולים יהודים בעלי הון מגרמניה ופולין, ארגונים נוצרים וממשלת המנדט. הפיתוח הכלכלי המואץ של הארץ הביא לגלי מסתננים (בלתי חוקיים) של מהגרי עבודה מארצות ערב והאיסלאם.
ההגירה הבלתי חוקית הזאת התאפשרה בעידוד ובעצימת עין של השלטון הבריטי. חיל הספר הירדני, שפיטרל לאורך הגבולות של לבנון, סוריה ועבר הירדן קבל הוראה מגבוה מממשלת המנדט שלא להפריע למסתננים הערבים להיכנס לארץ וגם ההסתננות לארץ מסיני המצרית, לא הופרעה, בה בשעה שהשלטון הבריטי עשה מאמצים, בניגוד להתחייבויות במסמך המנדט, לצמצם ואף למנוע הגירת יהודים לארץ.
כך גדלה האוכלוסייה הערבית מ-519,000 ב-1918 לכ-1,200,000 ב-1947. לפחות כמחצית מהם היו מהגרי עבודה בלתי חוקיים. הצבא הבריטי גם הוא הגדיל את מספר הערבים בארץ בהעדיפו פועלים זולים ממצרים, סוריה ולבנון למחנות הצבא שלו. בקיצור, הטיעון העיקרי של הפלשתינים על "עברם" בארץ מופרך. רובם הגיעו בו-זמנית עם התחדשות העלייה היהודית לארץ.
ב. מדינת ישראל לא קמה כמקלט לניצולי השואה אלא בשל ההכרה הבינלאומית בזיקה ההיסטורית של היהודים לארץ.
פרופ' שמואל טריגנו ניתח בסיפרו "גבולות אושוויץ" את התפישה של אירופה לגבי טיבו של הקונפליקט. האירופים בדעה שהקמת מדינת ישראל חוללה את האסון הפלשתיני. לדידם של האירופים הסיבה לתמיכתם במדינה היהודית הייתה תחושת האשמה לגבי השואה. במלים אחרות, הם תמכו בהקמת מדינת ישראל ב-1948 בשל השואה ומאחר המדינה היא האחראית לאסון הפלשתיני לאירופה יש חוב כלפי הפלשתינים.
אבל, לטיעון שמדינת ישראל קמה כמקלט לניצולי השואה הוא חסר בסיס היסטורי. הסיבה להקמת מדינת ישראל נעוצה בהכרזת בלפור מ-1917 שבה הכירה בריטניה בזיקה ההיסטורית של העם היהודי לפלשתינה, היא ארץ ישראל. הזכות ההיסטורית של היהודים על הארץ אושרה על-ידי חבר הלאומים שהעניק ב-1921 מנדט לבריטניה לשם הכנת הבסיס להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
שטח המנדט מעולם לא היה מדינה ערבית. הערבים שלטו בארץ 400 שנים מ-640 עד 1099 ככובשים אך מעולם לא התנחלו בה מלבד כ-30,000 מקורבי השלטון שקיבלו 50% מבתים במספר ערים כמו טבריה ובית שאן. בשנים מ-1099 עד 1918 שלטו בה כובשים (לא מתנחלים) נוצרים, כורדים (איובים מבית צלאח א- דין), ממלוכים (מוסלמים ממרכז אסיה) ועות'מאנים (מטורקיה).
ערביי ארץ ישראל ניהלו מאז הכרזת בלפור מאבק לביטול המנדט הבריטי וטענו לזכותם הבלעדית על הארץ, ללא כל בסיס היסטורי. מדינת ישראל קמה ב-1948 על בסיס החלטת האו"ם מנובמבר 1947 לאחר שוועדה של האו"ם חקרה את המצב בפלשתינה המנדטורית - יחסי האיבה בין יהודים לערבים - וקבעה שלאור היחסים יש לחלק את הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית.
ג. סרבני השלום לאורך מרבית השנים הם הפלשתינים ולא ישראל.
בין 1936/7 ל-2014 דחו הפלשתינים, לא התנועה הציונית ולא מדינת ישראל, לפחות 6 הצעות להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל, בעוד שהיהודים תמכו בהצעות אלה:
1936/7 - הצעת החלוקה של ועדת פיל.
1947 - החלטת החלוקה של האו"ם.
1967 - ועידת חרטום לאחר הכישלון הצבאי של מדינות ערב שנועד לחסל את מדינת היהודים קבעה את 3 הלאווים נגד כל מו"מ עם ישראל והכרה בקיומה.
1993 - הסכם אוסלו בין התנועה הלאומית הפלשתינית בראשות ערפאת לבין ממשלת ישראל ביוזמת ישראל נועד להביא בהדרגה להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. ערפאת הפר את ההסכם.
2000 - ועידת קמפ דויד בו דחו ערפאת ואבו מאזן את הצעת קלינטון-ברק.
2008 - הצעת ראש ממשלת ישראל אולמרט שאותה הגדיר אבו מאזן בשיחה עם כתב ה"וושינגטון פוסט" כטובה יותר מהצעת קמפ דויד.
2014- הצעת ממשל אובמה שהיה אוהד מאוד לעניין הפלשתיני שנדחתה על-ידי אבו מאזן.
בקיצור, התנועה הציונית וממשלת ישראל בשלטון מפלגות העבודה וקדימה תמכו בהצעות השלום. ממשלות הימין התנגדו, אם כי נתניהו הכריז על תמיכה בפתרון של שתי מדינות. אבל, דחיית כל ההצעות באה מהפלשתינים.
