לצידה של מיה/ג׳ודי מופיע בתור הפסנתרן המלווה הנאמן שלה בשנות הקריירה, אנטוני, השחקן הכה רבגוני איציק כהן. הנוכחות הבימתית שלו כה חזקה, כך שכך דקה וכל משפט שהוא אומר, הם בעלי משמעות ונותנים את הטון הראוי לכל סיטואציה. הופעתו היא ממש תענוג דרמטי. כמו מאז שכבש את הצופים בהופעתו ברביעית "בנות פסיה" והמשך בכל תפקיד שביצע על הבמה ועל המסך. הכל בעל משקל מוחץ בערכיותו. כבעלה החמישי והאחרון של ג׳ודי, מיקי דינז, מופיע ערן מור. שחקן דרמטי מהמעלה הראשונה, שכל הקריירה שלו רצופה הופעות מרשימות בקלאסיקות שייכספיריות כמו גם במגוון תפקידים בכל סוגי ההצגות. חרף השמועות שמיקי, הוא שגרם למותה, הרי בהצגת "עד קצה הקשת", זו ג׳ודי עצמה היא שמתעקשת לקחת את הכדורים והסמים, כפי שהרגילוה מנהלי האולפנים הגדולים מאז ילדותה. פשוט לא הייתה לה ברירה אחרת, אם היא רצתה להמשיך ולתת לקהל מעריציה את מה שהם ציפו ממנה. דווקא סצינת המאבק ביניהם, כשמיקי מאוד משתדל ונאבק למנוע ממנה את השימוש בסמים, מהווה את שיאו הדרמטי של המחזה, ושניהם, מיה דגן וערן מור כאחד, מביאים את הדרמה לקרשצ׳נדו בשיאו. הכל מתרחש על במה מעוצבת יפה וחכם בידי שני טור, עם תרגומו הזורם והקולע של דורי פרנס, עם התלבושות המעוצבות יפה בידי אורנה סמורגונסקי, ועם הכוריאוגרפיה המופלאה של עוז מורג - שמעמיד לפנינו את אלה רוזנצווייג כג׳ודי הצעירה, שריקדה בסרטים עם פרד אסטר וכל הגדולים, אלה מדהימה (הודות לעוז מורג) ביכולת המחול שלה בריקוד סטפס כמו גם ביכולת שירתה, כג׳ודי הצעירה בסרטיה, ומעשירה בכך את הספקטרום של העלילה. הצגת "עד קצה הקשת" כה מאפיינת את דרכה של ג׳ודי גרלנד, שניצלה את כל יכולותיה עד שכלו ותמו ב-1969, ומתרכזת במאמציה להמשיך חרף כל הנתונים, לענג את מעריציה בהופעותיה. הצגה זו מהווה כעין סיכום דרכה של הכוכבת הענקית, בביצוע השחקנים והיוצרים המעולים שיוצרים הרמוניה מושלמת.