מתבקש להתחיל את הביקורת בציטוט שנון בסגנון "אמרו לי בוא יש מסיבה של נורית גלרון היום בדיוק בשש, אז לא חיכיתי רגע והגעתי בחמש", אבל מה לעשות שההזמנה נקבעה לשמונה בערב, ולא בדיוק מדובר במסיבה אלא בפסטיבל הפסנתר? שנה לאחר הקורונה פסטיבל הפסנתר חוזר למתכונתו. עשרות מופעים מילאו את אולמות ת"א במשך ארבעה ימים, כשאמנים, נגנים ושאר אנשי הפקה שונים מעניקים לנו טעימה ססגונית של ניחוח קאמרי, אינטימי, מהול בצלילי הרמוניה לביצועי נכסי צאן הברזל. גולת הכותרת הייתה ללא ספק "בקול שלי" - סיבוב המופעים החדש של נורית גלרון.
על הפרק - חמישה קאברים של הזמרת לשירים עבריים אהובים עליה, שיצאו אשתקד באלבום, כשטביעות אצבעותיה ניכרות בהם, ומאתגרת את הביצועים המקוריים בהצלחה מוכחת. מוזאון ת"א, יום שישי, האולם מלא ומגוון, ולבמה נכנס הגיטריסט עומרי אגמון ולצידו פוסעת מי שלא מכבר ציינה את יום הולדתה השבעים, כשבאמתחתה ארבעים ומשהו שנות קריירה. "אל תחפש רחוק, תישאר קרוב", מתחילה את הפתיח המוכר של "ככה זה" (ברי סחרוף). עוברת ל"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", ומגלה לנו כי הקליטה את השיר של נתן זך בדיוק ימים מספר לאחר פטירתו.
הוא הד.נ.א המרכזי של המוזיקה שלי, היא משתפת, ומעצימה את הקלאסיקה שהלחין וביצע מתי כספי. "עומד בשער" (עמיר בניון) ולאחריו "יפה כלבנה" של אביתר בנאי הם הבאים בתור, מדגישים את יכולותיה הווקאליות הווירטואוזיות של גלרון, בייחוד בלחנים מלודיים. את הפרק הזה היא חותמת עם "לא נודע" של דני סנדרסון, וכשהיא חוזרת על "הולכים אל הלא נודע, אל הלא נודע, אל הלא נודע..." דומה כי הקארמה של השנה החולפת, בצל המגיפה המאיימת, כמו שרתה באולם, הד לימי חוסר הוודאות.
שאר חברי הלהקה נכנסים, ובזמן שהם מתמקמים נורית מסבירה שהערב יתחלק לשלושה: החלק הראשון הוקדש לקאברים, החלק השני לשירים פרי עטה שנקראים בשפתה "המילים שלי", והחלק האחרון הלהיטים מכל התקופות. ובכן, לחלק השני היא בחרה בשיר בשיר הפתיחה "בדיוק כמו אז" היפהפה, ולאחריו את "תעתועי לילה" בלחנה של יהודית רביץ, שניהם מתוך הדיסק "בתוך הסערות" (האהוב עליי ביותר). "אתה הרי יודע" ו"בגובה שווה" מתוך "משהו בלבבה" היוו נקודת מפנה, ולקחו אותה ואותנו לכיוון הרוקנרול, שגם בו היא מתמחה, ובעוצמות הכאב של המילים "אז אולי תאמר לי מה פשר הקשר בינינו? / כשאני בקצה הקשר, קצה קשר הקשר בינינו/ איך קרה שקר הקשר בינינו?" שירתה נוסקת לגבהים, צלולה, נוקבת ומרעידה אמות סיפים. בדיוק כמו אז.
איכויות ליריות
"המיסטיקנים הסינים" היה הסיפתח לחלק השלישי - זה של השלאגרים - וכשהוא מתנגן כמו ניתן האות, והקהל מנתר ממקומו ומפזז לצליליו. "אתה פה חסר לי" המופתי של אביב גפן מגיח ומנכיח את טעמה המשובח של הזמרת בבחירת שירים: "כשהלכת מכאן לא ידעת לאן / מסגרת פניי בחלון / אבל גם בתמונות, לפעמים הדמויות / מקשיבות לתקתוק השעון" כמו מתכתב עם מסרי התוכחה שבאים אח"כ: "אתה אידיוט אמיתי אם חשבת אותי / שאבוא וארוץ עד אליך / וכלום לא קרה כשאתה לא בסביבה / כן, הכל די רגיל בלעדיך" ומהדהד בפזמון החודר לרקמות הגוף, מרומם רוח ומשובב נפש באיכויותיו הליריות.
"השיר על הארץ" של יהושע סובול מוציא מנורית את העקצוץ הפוליטי היחיד בערב הזה, "משהו בלבבה" של נתן זך חוזר לווליומים הרועמים, כשמילותיו של המשורר ב"מה שהיה יקר ללב בערב / עלול להתגלות כזול מאוד בבוקר" נשמעת מחד כמו חוכמה עתיקת יומין ומאידך אקטואלית להחריד. "כולנו זקוקים לחסד" ההימנוני של זך מייצר רגעים קסומים של שירה בציבור (בניכוי הפאתוס הלאומי), ובלי שהרגשנו הגיע הרגע ל"יש לי סימפטיה", שהוא ביה"ס לאמנות מתקדמת לאיך בונים ג'אז ומשמרים אותו כקלאסיקה שכמעט כל יושבי השורות מתנועעים בהשמעתו באקסטזה מטורפת. העיר העברית הראשונה וכמדומני גם מוזאון ת"א שאירח אותנו לא נעלבו כשנורית והקהל הטיחו בשאגה שמדובר בעיר בלי קונספציה, גם הם הצטרפו לפזמון.
אך ראו תעלומה, הפיה כבר נעלמה. לא חלפה שעה וחצי, והבמה התרוקנה. דקות ארוכות עמדנו על רגלינו, ובמקצב לוהט קראנו לה "נורית! נורית! נורית!" אך שום דבר. בסוף היא נכנסה לבדה, כולה מתנצלת ואומרת שהפסטיבל הוגבל בזמן, ולכן ההופעה הנ"ל הייתה קצרה מהרגיל. "אנחנו נחזור, נמשיך בסיבוב שלנו, ואתם מוזמנים", חייכה לעברנו, מותירה אותנו עם טעם של עוד. מופע מרגש של זמרת שהיא ללא ספק חד-פעמית בנוף. "בקול שלי" צבע את המנעד העשיר שלה בגוונים עוטפים וסוחפים, וממש אין דרך להימנע מקלישאת ההשתבחות עם השנים. המיתולוגיה מספרת כי שנולד סשה ארגוב אלוהים ליטף אותו על כפות ידיו. אם להמשיך את האנלוגיה הפואטית, כשנולדה נורית גלרון, קרוב לוודאי שאלוהים נשק למיתרי קולה. "בקול שלי" הוא הכי בקול שלה. וזאת הדרך שלה לשיר את עצמה לעצמה. ולמרבה השמחה, לשיר את עצמה לכולנו.
