מדינת ישראל בהנהגתן של שתי ממשלות - זו של נתניהו, שהייתה אנרכיסטית במהותה וזו, בהנהגתו של בנט, שמסתמנת כאימפוטנטית בעיקר בנושאי הפנים - מנהלת מזה למעלה מ-22 חודש את מאבקה של המדינה בפנדמיית הקורונה. את התנהלות שתי הממשלות מאפיין חוסר שליטה באירועים, חוסר יכולת לאכוף מרות על הציבור, מעשים בטרם מחשבה ומחשבה חסרת תכנון מוקדם.
הסברים לתופעת-יסוד זו יש בשפע. חלקם קשורים לאופי הלאומי של העם היושב בציון ואחרים לאנרכיה בשלטון המרכזי, שהפתרון היחיד המוכר לו - למקרי משבר גם כשהם צפויים - הוא "שפיכת" אנשים וכסף לעיבורו ולמוקדיו של השבר בתקווה לחסום כך את שטפון שיבוש המערכות המתלווה אליו.
בחברה הישראלית תמיד מצויים קבוצה או חלק-מהאוכלוסייה "נגוע" בכבוד המדינה וברגישות לצרכי הציבור, וחלק אחר שמתאפיין במיקוד אגוצנטרי ב"אני" - בנוחיותו, ב"פחדיו", באינטרסים הפרטניים שלו או של קבוצת השיוך האופיינית לו ואלה בעיקר הם המכתיבים את דרכו ומעשיו ; השימוש במונח "מכתיבים" בא על שום ש"האפקט הפבלובי" המתלווה למעשיו או מחדליו מאופיין באחד או יותר מהטיעונים הבאים ולרוב גם בשילוב "יצירתי-מניפולטיבי" של כמה מהם: כבוד זכויות הפרט, חוסר דרך ארץ כלפי מוסדות המדינה והחוק הנתפש כהמלצה בלבד. נוספות לכך דעות כגון: "אנחנו יודעים טוב יותר", "לא מספרים לנו את כל האמת", "איש לא ילמד אותי מה לעשות", "הממשלה הקודמת טעתה אז בוודאי גם הנוכחית חייבת לטעות כמוה", "עזבו אותנו מסטטיסטיקה", "מצאתי פרופסור אחד שאינו מסכים עם המועצה הרפואית העליונה שלנו וזה מספיק לי", "באנגליה הם פועלים אחרת", "כבר שלושה חודשים אני מתכנן לנסוע...", "למה סגרו את הקניונים ולא את האצטדיונים?". אנו נבונים ויודעים לעשות הכל לבד, אבל אם הם מתערבים לנו בחיים; שיפרסמו לוח-זמנים מפורט "על הדקה", אחרת נמשיך כמו קודם. עזוב, מה זה 8,200 מתים בשנה וחצי?! אני אומר ש- 350 הרוגים בתאונות דרכים בשנה - זה באמת אסון לאומי; הממשלה הזו חדלת אישים. אם לא ישלמו לי פיצויים, אני פותח את העסק ולא יעזור להם "בית-דין"... . אפשר להמשיך את המנטרות האוויליות הללו עוד ועוד עד שגם למשתפי הפעולה עם הממשלה ימאס, או עד שגם אותו ציבור שאינו מרגיש עצמו חלק מהמדינה יבין (או יטעה לחשוב...) שהנזקים הנגרמים לו ולמשפחתו גדולים מהתועלת הנובעת עבורו מהסרבנות הכרונית-אובססיבית המאפיינת את מעשיו.
1
התנהלות אופיינית זו מצביעה על שתי תופעות מטרידות: 1) שבר חמור בסולידריות הלאומית-חברתית שלנו שמתאפיינת באינדיבידואליזם קיצוני ובחוסר אחריות קיבוצית מסוכנת.(2 זיהוי הממשלה הממלכתית-דמוקרטית הנבחרת עם הזרם הפוליטי היריב (שמאפיין זמנית את עיקרי מדיניותה) והתנהלות דווקאיסטית שמטרתה הכשלת ההנהגה וקרוב החלפת השלטון. זהו סרח עודף הרסני של המאבק הפוליטי בין ה"ימין" ל"שמאל" עד להקמת ממשלת בנט, שהתבטא עד לא מכבר בסימן הזיהוי "כן ביבי, לא ביבי". ביבי כבר איננו ראש הממשלה ולא הוא קובע את סדר-היום הלאומי, אבל רוחו קורנת עתה מהאופוזיציה ומשם היא שולטת בעוצמה לא מבוטלת על מעשי הקואליציה ומחבלת במאבק הלאומי בכלל ובפנדמיית הקורונה בפרט.
לאור התנהלות זו העובדה שישראל נקטה ברמת החשיבה הרפואית-מדעית במהלכים נבונים יותר מרוב מדינות העולם, היא בבחינת "הישג שיש בו יותר מזל משכל". שכן אילו נוצל פוטנציאל זה במלואו מתוך שתוף-פעולה אזרחי רחב, היה מספר הנספים במגיפה קטן בהרבה, היקף הנזקים הכלכליים מצומצם יותר ותחושת "טרטור" הציבור פחותה באופן ניכר.
העובדה שמבנה המשק הישראלי עבר טרנספורמציה משמעותית בשנים שקדמו לקורונה וכך הצליח לבסס חלק חשוב מפעילות הייצוא על טכנולוגיות המאפשרות עבודה מרחוק, בבידוד קבוצתי או אישי, משככת במידה רבה את אימי הקיום הכלכלי שיכלו להיות מנת חלקנו אילו היה מבנה המשק הקונסטרוקטיבי זהה לזה שלפני עשור.
באשר למערכת החינוך הישראלית: כל הרעות החולות של המשבר החברתי, משילותי והישגי נובעות מהניהול השוטף של המערכת, מהיות חלק מההורים מכשול במקום גורם-עזר, מקשיחות האיגודים המקצועיים של המורים ומפערי רמות הניהול שבין המערכת לאלה של חברות ההי-טק שעתידות להשתמש באוצר היכולות העתידי של המדינה שמערכת החינוך מופקדת על הכשרתו וחניכתו.
הקורונה המיתה אזרחים רבים, (יותר מפי 3 ממספרם במלחמת יום הכיפורים) בקבוצות גיל "נבחרות" ובחדרי חדרים. אדישותם של חלקים גדולים בציבור למספרים אלה נבעה כנראה מהיות רוב הקורבנות אנשים מבוגרים. - זהו כשל מוסרי חמור ביותר המשליך על כל דפוסי החיים - אלימות, תאונות, רשלנות, הרפתקנות, צביעות ובעיקר אנושיות לקויה. לא מקרה הוא שקבוצות משמעותיות בציבור הישראלי עוסקות בדאגה לחי ולצומח, לניקיון הסביבה, בעיות מזג האויר ובזכויות הפרט האנוכיות שלהם, יותר מבכל בעיות החברה והלאום האחרות גם יחד.
עיוות חברתי וממלכתי זה, הוא בעיני דגל אדום ליציבות האזרחית ולאיכות המוסרית של החברה הישראלית; דגל אדום שכפסע הוא מדגל שחור. בעיני מי שחי במדינה זו מיום הקמתה האיום הקיומי על החברה והמדינה גם יחד, הוא לא אחר מאשר אינדיבידואליזם קיצוני הנגזר מרעיונות הקידמה הפוסט-מודרנית, ומבקש להחליף את הסולידריות הלאומית. הוא בוודאי אינו פחות מסוכן מאיומים קיומיים צבאיים, כלכליים או טבעיים.
