האור שבאפלה
ביהדות כל סיום מהווה נקודת התחלה. זה עתה סיימנו את ספר בראשית, ספר היצירה, העוסק בבריאת העולם, תולדות האבות והאימהות, לידת שנים עשר השבטים - כששיאם הדרמטי מכירת יוסף, ועימם לידת האומהֻ היהודית הקדושה.
וכבר אנו מעבירים דף אל הספר השני בסדרת חמשת חומשי תורה - חומש שמות, המכונה גם ספר
הגלות והגאולה. ולא בכדי. הנושא המרכזי של הספר הוא גלות מצריים והגאולה ממנה. שיאו של הספר בטקס קבלת התורה בהר סיני הוא המעמד הדרמטי ההיסטורי המרומם ביותר בתולדות היהדות שזכה לו העם היהודי, ובעקבותיו אנו עדים לתהליך בניית המשכן.
אז מה הדמיון בין חומש שמות לחומש בראשית? כפי שראינו ספר שמות פותח בתיעוד תלאותיו של העם היהודי, שנאנק תחת עול הנוגש המצרי, ובסופו של דבר נגאל ממנו ביד רמה ובזרוע נטוייה, לא לפני שהקב"ה הנחית על המצרים את עשר המכות האולטימטיביות שהכניעו את האויב ואילצו אותו לשחרר את היהודים במהירות ובנחרצות, ולשלח אותם לחופשי ממצריים בנחישות רבה וללא פשרות. הגאולה לא רק באה בעקבות הגלות, אלא ניצניה נזרעים כבר בעצם הגלות וטמונים בה.
ספר בראשית אף הוא רומז על התהליך הבלתי נמנע הזה, שבו הטוב צומח מתוך הרע ומהווה חלק אינטגרלי ממנו. הצניחה היא שמניבה את הצמיחה. שמתם לב לפסוק החותם כל אחד מששת ימי הבריאה? "ויהי ערב, ויהי בוקר - יום שני "ויהי ערב, ויהי בוקר - יום שלישי". וכך הלאה בשאר ימי הבריאה הנחתמים באותו דפוס ובאותה תבנית
במספר סידורי.
לעומת זאת רק ביום ראשון של הבריאה, בריאת שמיים וארץ, אכן מופיעה אותה תבנית, אך הפעם ההיא נחתמת במספר
מונה: "ויהי ערב, ויהי בוקר - יום אחד". השאלה היא מה פשר השינוי? מדוע לא כתוב "יום ראשון"? מדוע לא נחתם גם היום הראשון במספר סידורי כמו בשאר ימי הבריאה?
נראה לי שהתשובה לכך היא שהערב והבוקר במובן המטפורי הם מכלול אחד.
אחדות אחת.
מתוך הערב מפציע הבוקר. מתוך החושך בוקע האור. מתוך האפלה מבקיעה האורה. כל קושי מצמיח הזדמנות. כל צניחה כאמור מניבה צמיחה!
דוד המלך, נעים זמירות ישראל, הצביע על תופעה זו. בפרק "מזמור שיר ליום השבת" אומר המשורר: "להגיד בבוקר חסדך - ואמונתך בלילות". אם תאמין בע"ה בטוב גם בשעות אפלה, אשר כפי שראינו טומנת בחובה את הטוב, מובטח לך שלא תתאכזב (ומי כמו דוד המלך למוד היסורים והניסים יכול להעיד על כך), והבוקר בחסדי הבורא בוא יבוא ופיך יימלא תודה.
שלמה המלך, החכם מכל אדם, הגדיל לעשות והצביע על סוד כוחו של הצדיק. ומהו? עוד לא ניחשתם? התשובה היא:
הנפילות! מפתיע? ממש לא.
"שבע יפול צדיק - וקם". סוד הקימה של הצדיק טמון בעצם הנפילה. ולא נפילה אחת, אלא
שבע נפילות. לא פחות. שבע כידוע הוא מספר המסמל קדושה. המשמעות היא שקדושת הצדיק גלומה באותן נפילות.
כל נפילה מחשלת את האדם. וכל נפילה נוספת משדרגת אותו ברמת החישול ובכושר ההתמודדות שלו עם בעיות. במבט לאחור כל בן אדם יכול להעיד מניסיונו שבעיות ומצוקות, גם אם הן לא קרואות מראש, בסופו של דבר הן מאתגרות, מחשלות ומחזקות את אישיותו. כי
מה שלא מחסל - מחשל!, רעיון מופלא זה מובע בגירסה מקורית, על-פי וורט משלי, בפסוק בתהילים
"בכל צרתם לו צר". הוא מקופל
במצלול של הפסוק, מה שנקרא
לשון נופל על לשון.
שמתם לב? המילים
'צרתם' ו
'צר' נגזרות מאותו שורש. מעבר למשמעות היסוד 'צרה - דהיינו שה' משתתף עם ישראל בצרתם, שהופכת לצרתו. נראה לי שהמילה ' צר' כמילה דו-משמעית יכולה להתבאר גם במשמעות 'צורה'. במובן זה הכוונה היא
שהצרה, הלאומית או הפרטית, צרה ומעצבת את צורת אישיות האדם ואופיו, מעצימה אותו ומגבשת את זהותו.
אין ספק שלא קל להתמודד עם מצוקות ובעיות בחיינו, ודאי לא עם צרות ומצוקות קשות. אולם נדמה לי שכדאי להפנים 100% של הדברים, כדי שבכל התמודדות נהיה מצויידים בכלי עוצמתי ונוכל לממש ולוּ 1%-10% בראיית הטוב ולהתחזק. והיה זה שכרנו. לא לאופטימיסטים בלבד.
לכל איש יש שְׁמוֹת - קצר ולעניין
רבות מחשבות בלב איש - וַעֲצַת ה' היא תקום: פרעה הרשע גוזר את כל הגזרות להמית את הבנים (בלידה וּבטביעה) כדי למנוע את לידתו של משה רבנו, מושיעם של ישראל. וּלבסוף, צחוק הגורל מִיַּד ההשגחה, מי מגדל את משה בארמונו? אדון פרעה בכבודו ובעצמו (לאחר שבתיה בתו לקחה אותו מהים)!
וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם את בני ישראל
בְּפָרֶךְ - חז"ל: בְּפֶה רַךְ - פרעה שכנע את היהודים בלשון חלקלקה לעבוד אצלו, כשהוא מבטיח להם שכר גבוה וּתנאי עבודה טובים. כשהם הגיעו 'והיו בכיס שלו' העביד אותם בעבודות בניין מפרכות ללא רַחֵם, כשהוא קובע מכסת לבֵנים יומית בלתי אפשרית. כך אפשר להסביר
"וַיָּרֵעוּ אותנו המצרִים" בהגדה: כפי שראינו, הם משכו את היהודים למחנות העבודה (כמו בשואה) כְּרֵעִים, כחברים כביכול, אך מייד הפכו את עורם ונהיו רָעים לישראל.
במכת צפרדע (פרשת וארא) כתוב בתחילה "וַתַּעל
הצפרדע", בלשון יחיד. לעומת זאת בהמשך מופיעים
הצפרדעים בלשון רבים. הא כיצד? מפרשים שמרוב כעס המצרים היכו את הצפרדע הגדולה וחתכו אותה לצפרדעים רבים. כך בדיוק אנו פועלים בשעת כעס -
במקום להתמודד עם הכעס, אנו מעצימים אותו, וּמרבים שנאה, נקמה, לשון רעה וכדומה, המזיקות לבריאותנו וּלנפשנו.
ואחרון אחרון חביב - משה רבינו, מנהיג בעל שיעור קומה, מורם מעם, שעמד בכל הפרמטרים הכי מחמירים של מנהיגות: לא רק סיפור הגדי שברח מעדרו, שמשה רדף אחריו עד שהחזיר אותו. לא רק דאגה לגדיים הרכים והמבוגרים, שהם יאכלו את העשב הרך, ורק בעקבותיהם הגדיים הבינוניים שיכולים לאכול את העשב הקשה שנותר.
אלא משה הוא מנהיג שזהותו האישית התמזגה עם זהותו הלאומית. כבר כנער בארמון פרעה מעייניו לא נתונים לבילויים כבני גילו. אלא בראש ובראשונה הוא הולך לראות בסבלות עמו ולדאוג לחלשים המוכים. מה הפלא שאחרי חטא העגל היה מוכן להקריב את עצמו על מזבח קיום העם.
משה העניו ניסה לחמוק בכל כוחו מהתפקיד המחייב, שראה עצמו בלתי ראוי לו, וביקש להעניקו לאחיו הבכור אהרן. איזה פרגון! כשמשה שואל את ה': מי אנוכי שאלך אל פרעה? עונה לו ה': "אהיה אשר אהיה". תהיה
מי שאתה. הכרה וקבלה עצמית, שיפה לכל אדם. ואלה רק מעט מתכונותיו של מנהיג דגול, שחי ונושם את עמו, שראוי לשמש מודל למנהיגות אמיתית.
