בימים אלו של איבה, המשתוללת ברחובות מדינת ישראל ותופסת מקום יותר מדי "מכובד" על במת הכנסת בישראל, אני חוזר ומביע את געגועי לקולו השירי הכן של משורר אהוב עלי, המשורר נתן אלתרמן, ובמיוחד לשירו "על זאת", שנכתב בעיצומו של מבצע "דני" במלחמת תש"ח, עת תושבי הערים רמלה ולוד חלקם נסו וחלקם גורשו מבתיהם אל הבלתי נודע.
המשורר נתן אלתרמן - שביראת כבוד ובהערצה אלוהית כתב על נעורים עבריים, שדמם הוא "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף, שֶׁעָלָיו נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים" - ידע גם לעלות על הכתב ביקורת נוקבת וזאת בכאב ובייסורי נפש לנוכח מפגש עם מעשים, שאסור היה לעשותם באותה מלחמה קשה. מלחמה שהביאה כאב ושכול אל למעלה מששת אלפים בתים יהודיים ולעוד מאות אלפי בתים ערביים.
המשורר נתן אלתרמן - שביראת כבוד ובהערצה כתב על נערים ועל נערות עבריות "לוֹבְשֵׁי חוֹל וְחָגוֹר וְכִבְדֵי נַעֲלַים... עֲיֵפים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגּוֹעַ וְנוֹטְפִים טְלָלֵי נְעוּרִים" - ידע גם לבקר בכאב ולהביע בהתנסחות נוקבת את הסתייגויותיו מגילויים נפשעים, שאסור היה לאפשר את קיומם בעת המלחמה, וכי הם פגעו במוסר שלנו כעם. גישה זו נפגוש במיוחד בשיר "עַל זֹאת", שכתב נתן אלתרמן בטור השביעי בעיתון "דבר" ב-19.11.1948 בימי מבצע "דני", מבצע צבאי בו התרחשו גילויי גירוש המוני בלתי מוצדק של ערבים מבתיהם כולל נשים, זקנים וילדים מהעיר לוד. גירוש שהיה מלווה גם במעשי ביזה.
מול ביטויי הערצה להירואיות של הנעורים העבריים בשיר "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף", אנחנו פוגשים בשיר "עַל זֹאת" שיר ביקורתי ואנטי-הירואי לחלוטין. בכאב רב מתרכז המשורר בפשעי מלחמה, שבוצעו על-ידי צעירים יהודים במבצע "דני" בעיר לוד -
"עֵת חָצָה עַל הַגִּ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר כְּפִיר
וּבָרְחוֹב הַמְדֻבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר
וְהַנַּעַר חִִיֵֵּּך בְּשִׁנֵּי חָלָב:
אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע... וְנִסָּה.
רָק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶל הַכֹּתֶל כֻּסָּה".
ניסוי כלים, שמסתיים בכך שערבי זקן הנס מחיילי צה"ל בעת הגירוש מהעיר לוד מליט פניו בידיו... "וְדָמוֹ אֶל הַכֹּתֶל כִּסָּה". זה פשע מלחמה, אותו מוקיע באומץ לב הראוי להערכה, המשורר נתן אלתרמן. המשורר - ששר שיר הלל לנעורים העבריים, שבדמם הניחו את מגש הכסף, עליו הוקמה מדינת היהודים - אינו נרתע במידה רבה של כאב והתייסרות נפש להתריס נגד מעשה של ניסיון כלים טעון בכדורי אש בידי נער עברי, שהסתיים בכך שדמו של זקן ערבי מכסה את הקיר. וכאן עולה השאלה האם זה היה מעשה בודד.
אני מוצא לנכון לשבח את נתן אלתרמן, ששנה לאחר כתיבת השיר "על זאת" היה המשורר היחידי בשנת 1949, שיצא להגנתו של חבר הכנסת הערבי, הקומוניסט תופיק טובי. צר לי, שלא קמו כיום, בשנת 2021, אלתרמנים כדי להגן על חברי הכנסת הערבים מפני התקפות בשפה עברית מובסת ומבוישת.
יש לי הערכה לנתן אלתרמן, שהדגיש בשירו, כי חבר הכנסת הערבי הקומוניסט תופיק טובי הוא רק ממלא את תפקידו בביקורתו על מעשים שלא הייתה הצדקה לעשותם בכפרי הגליל והעמק על-ידי חיילי צה"ל. נתן אלתרמן מדגיש, שתופיק טובי מייצג נאמנה ערכים הומאניים ואנושיים, וכי יש להקשיב להם. חבל מאוד שלא קמו אנשי רוח כנתן אלתרמן ב-2021, שגינו את ביבי השופכין של עברית מובסת ומבוישת, שיצאה מפיו של איתמר בן כביר לכתובתו של סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת אחמד טיבי.
