תראו אבסורד: בישראל יש - כראוי למדינת חוק דמוקרטית - חוקים המגדירים בפרטי פרטים כיצד לעצור חשוד, כיצד לערוך חיפוש, כיצד להעביר חומרי חקירה, כיצד לנהל משפט, כיצד להכריע את הדין, כיצד לגזור את העונש. אבל אין בישראל אפילו שורה אחת בחוק המדברת על האופן בו נערכים הסדרי טיעון, למרות שכך מסתיימים 85%-90% מהתיקים. אז חיפוש שאין ברוב התיקים - מוסדר בחוק; אבל הצורה בה נחרץ גורלו של הנאשם כמעט בכל התיקים - איננה מוסדרת.
מה שכן יש זה הנחיות של היועץ המשפטי ל
ממשלה ופרקליט המדינה, המגדירות כיצד על התביעה לטפל בהסדרי טיעון, ופסיקה של בית המשפט העליון, לפיה למעט במקרים חריגים ונדירים במיוחד - בית המשפט חייב לאמץ אותם. כלומר: יש כללים שקבעה הפרקליטות לעצמה, ויש כללים שקבעו בתי המשפט לעצמם. מה אין? כללים שיקבע המחוקק בשם הציבור ולמען הציבור.
המצב הזה לא משתנה משום שלמשרד המשפטים אין שום רצון לשנות אותו. נכון לעכשיו, הוא שולט בעסק - דרך תקנות פנימיות של עצמו - אז למה שיאפשר למישהו להתערב? המשרד אומנם הגיש הצעת חוק ב-2009, כאשר
מני מזוז היה היועץ המשפטי לממשלה, אך היא הייתה חלקית בלבד ולא הפכה לחקיקה; מאז הוא לא עשה דבר. גם בית המשפט העליון, למיטב זכרוני, מעולם לא קרא למחוקק להסדיר בחקיקה את הסדרי הטיעון, כי במצב הנוכחי - הוא מעניק גיבוי לרשויות התביעה (אני לא זוכר אף התערבות של בג"ץ בהסדר טיעון) והחליט כיצד על יתר בתי המשפט לנהוג. אז למה לאפשר למישהו להתערב?
אלא שזה בדיוק מה שמלמד על הצורך החיוני והדחוף בחקיקה. אם משרד המשפטים לא מרים את הכפפה - ייכבדו חברי הכנסת ויעשו זאת. צריך חוק שיגדיר את כל מה שקשור בהסדרי טיעון: החל מהאופן בו מציעים אותם, דרך המסלול למו"מ ולאישור, עבור בקני המידה לכריתתם וכלה בסמכותו של בית המשפט לפסול אותם.
חוק כזה יוכל, למשל, לתת עדיפות להסדרי טווח - בהם בית המשפט גוזר את העונש בטווח שבין בקשות הצדדים - ואולי אפילו להסדרים פתוחים, בהם העונש נשאר לשיקול דעת בית המשפט. כך השופטים לא יהיו חותמת גומי ויוכלו להביא בחשבון אינטרסים ציבוריים רחבים יותר. חוק כזה יוכל, למשל, לחייב את התביעה לפרט את שיקוליה ולא להסתפק בססמאות החבוטות של "קשיים ראייתיים, חיסכון בזמן ונטילת אחריות".
שמישהו אובייקטיבי יהיה מעורב
יש עוד דבר חשוב שהייתי מכליל בחוק כזה: קביעה לפיה הסדר טיעון עם אנשי ציבור (נבחרים, פקידים בכירים בשירות הציבורי ומנהלים בכירים בחברות ציבוריות) ייעשה רק בגישור פלילי בפני שופט. ההסדרים עם
חיים כץ ו
אריה דרעי והשיחות על הסדר עם
בנימין נתניהו עוררו ביקורת ציבורית, בטענה שהם מקלים מדי. הבעיה היא, שהציבור אינו חשוף לכל השיקולים, ורק יודע שבאיזשהו חדר סגור ישבו התובעים והסניגורים וסגרו עסקה, שלא ממש מנומקת כאשר היא מוצגת לבית המשפט.
בהחלט יכול להיות שעסקות אלו ודומותיהן הן ראויות וסבירות בהתחשב בנסיבות. אבל כאשר מדובר באנשי ציבור, ובמיוחד בבכירים שבהם, יש צורך בעוד עין אובייקטיבית כדי להגביר את אמון הציבור בתהליך. זו צריכה להיות עין של שופט, ולו רק משום שאין דרך טובה יותר.
גישור פלילי הוא הליך שקיים בחיי היום-יום של המערכת. הצדדים פונים בהסכמה לשופט אחר באותו בית משפט, ומנהלים בפניו הליך בדלתיים סגורות וללא פרוטוקול רשמי. הם מציגים את טענותיהם, הוא מציף את חוזקותיהם וחולשותיהם ומציע פשרה. אם הצדדים מגיעים להבנה - יש הסדר טיעון והוא חוזר לאישור בפני המותב העיקרי. אם לא - הם ממשיכים הלאה מבלי שיוצאת החוצה מילה אחת ממה שהתרחש בגישור.
לא תמיד זה עולה יפה. נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים,
אהרון פרקש, ניסה את כוחו במשפט
רונאל פישר ולא הצליח. לעומת זאת, השופט
דוד רוזן ניהל גישור מוצלח בעניינו של השופט לשעבר
דן כהן בפרשת השוחד בחברת החשמל. היתרון לכולם הוא, שיש מישהו אובייקטיבי ששומע ומנסה לסייע. והיתרון לציבור הוא, שנדע שהיה מישהו כזה ושההחלטה לא התקבלה בצורה בלעדית בידי הגורמים המעוניינים - התביעה וההגנה.
