עולי המזרח - בבל
דוגמה אחרת מעלייה אחרת. בשנת 1949 זומן שלמה הלל לשר האוצר לוי אשכול לפגישה דחופה. שלמה הלל, לימים יו"ר הכנסת, שר ומנהיג ציבורי, שימש בעת מלחמת עולם השנייה ומיד לאחריה שליח "המוסד לעלייה ב'" - האבא של "המוסד", בין היתר בעירק. משם בשנת 1947 הוא ארגן את "מבצע מייקלברג", כשבאישון לילה הוטסו משדה התעופה בבגדד 50 יהודים ציונים אל הארץ. שלמה הלל הוא האיש אשר בזכותו, בין היתר, באה בשנות 1950-51 העלייה הגדולה של כמעט כל יהודי עירק.
אשכול, שהבין מה מחכה למדינה, ניסה לשכנע את הלל, שלא לדחוק את הקץ, שכן קליטת 100,000 עולים בעת ההיא, כשישראל נתונה במשבר כלכלי קשה, הוא כמעט דבר בלתי אפשרי והוא יפגע גם בעולים עצמם. כשנודע לראש הממשלה
דוד בן-גוריון על הפגישה של הלל עם אשכול, זימן אף הוא את שלמה הלל, הקיבוצניק בן ה-28 לפגישה אתו. באותה פגישה אמר לו בן-גוריון ככה: "שמעתי ששר האוצר הזהיר מפני עליה המונית חפוזה מעירק. אז דע לך שראש ממשלת ישראל הוא בעד העלייה הזאת, וכל עלייה, כל עוד הדבר ניתן ומהר ככול האפשר. מכיוון שאם נחכה עד שירווח לנו אולי נוכל טוב יותר לקלוט, אבל לא יהיה את מי לקלוט".
עם המסר הזה שלמה הלל חזר לבגדד בירת המדינה אשר שנאתה לישראל וליהודים היו לה שורשים עמוקים מאז שנות השלושים ומלחמת העולם השנייה כשזאת תמכה בנאצים. שלמה הלל, בהכירו את קהילת בבל, סמך על אנשיה שהם בכוחות עצמם ובנחישות שלהם יתגברו על הקשיים. וככה היה.
קליטה עצמית
אם יש קהילה שיכולה בגאווה להכריז על עצמה כקהילה מזרחית מפוארת, זאת קהילת יוצאי בבל, בת אלפיים וחמש מאות שנה בקירוב. כאשר הם באו לישראל במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" בשנות 1950-51 הם באו כולם: פשוטי העם והסולת והשמנת שהיו בה, זמרים, בנקאים, חרושתנים, משפטנים, רופאים, מחנכים, סופרים, קפיטליסטים וקומוניסטים. הזכרתי פעם כי במוסד החינוכי החקלאי ניצנים, בשנות ה-50, שבו שימשתי מרָכֵּז הדרכה, הרופא ד"ר גבאי היה ממוצא עירקי, האחות במרפאה אף היא מעירק וגם עובדת הניקיון.
הם באו למעברות אבל התעקשו שאלה תהיינה קרובות לערים. וזה היה במידה רבה המפתח להצלחת הקליטה שלהם. הם לא רק קלטו את עצמם אלא תוך זמן קצר היוו חלק בלתי נפרד מן הקולטים. כל מעברה גדולה הייתה "בגדד" וכל מעברה קטנה "בגדד הקטנה". במעברות הם הקימו בתי מלאכה, מספרות, בתי קפה, דוכנים, יוזמות שונות כדי להקל על הניכור, שטבעי לכל הגירה בייחוד המונית שכזאת. היו חריגים. כמו קליטת עולי כורדיסטן בכפר הערבי לפתה שמצוי בבקעה בכניסה לירושלים. המצב במוקד קליטה זה היה נוראי מכול בחינה שהיא. בחורף הקר במיוחד בשנת 1950, לא היה חימום, לא תאורה מספקת, לעתים לא מים זורמים וכל גורם בביורוקרטיה המסורבלת אז הטיל את האחריות על גורם אחר. אך זה היה אופייני לכל העליות.
אשר לעליות אחרות מן המזרח, בממדים קטנים הרבה יותר, כמו אלה מפרס, מסוריה, מלבנון, מטורקיה וממצרים - גם אלה קלטו את עצמם. היסטורית - יוצאי ספרד או כפי שנקראו הס"טים - הספרדים הטהורים, במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים - היוו את מלח הארץ, האצולה שלה, שבבתיה הועסקו ערביות ויהודיות יוצאות מזרח אירופה. ואגב, ככה מצאו את פרנסתם צעירות רבות מקרב שרידות השואה בוגרות עליית הנוער שלא הלכו להתיישבות העובדת או למושבים החקלאיים אלא לערים. הם היו עוזרות בית, מנקות וכיו"ב עבודות שירות כדי להתפרנס.
לזכור ולא לשכוח
וחזרה לאוריינט ולאוריינטציה. הזיכרון הוא חלק מחיינו ואי אפשר בלעדיו. גם אם הוא לא מלבב. אבל לעתים החיים דורשים מאתנו שלא נחיה אותו מחדש. ככה לדוגמה מיליוני המהגרים שבאו לאמריקה מכול ארצות תבל, אומנם זכרו את מורשת מולדתם ולעתים של הוריהם וזקניהם, אבל הם הפכו אמריקנים פטריוטים ששמים את היד על החזה בהישמע ההמנון האמריקני. העדה היחידה שעוסקת בפועל במעמדה היא העדה האפרו אמריקנית. השחורים בארה"ב. הם עדיין מופלים ואבות אבותיהם לא באו לאמריקה כמהגרים אלא כעבדים. הערת אגב סחר העבדים לא היה בלבדי לאדם הלבן. רבים משליטי אפריקה ראו בעבדות יצוא שלהם.
משום כך נראה לי משונה המצב כשהנינים של הפלשתינים שנמלטו או גורשו מישראל במלחמת העצמאות, עדיין רואים עצמם כפליטים. ואני תוהה אם הזיכרון הזה של הפיכת העבר למציאות של היום הוא לא רק נחלת הפלשתינים. האם ח"כ אמסלם מוכן להכיר ב"זכות השיבה" של מי שהיו לפני 75 שנים פליטים? אני לא מוכן. וזאת לא משום שלא נעשה להם עוול, אלא מפני שאני חי את המציאות. הם "הפליטים" מנצלים זאת בדרך פוליטית, כמו ח"כ אמסלם.
פרסום, פרסום תרדוף.
זה שנים שאני טוען כי אמצעי המדיה כיום לא מדווחים חדשות. הם עושים אותן. פעם בתקופה הקלאסית של העיתונות הכתובה כאשר ביקשו להצביע על אדם שהוא חולה פרסומת האמירה הייתה. Write on me whatever you want as long as you spell my name correctly .כתוב עלי מה שאתה רוצה כל עוד תאָייֵת נכון את שמי. הפעם זאת לא אמירה לעגנית. בתקופה שלנו זאת המציאות. אמצעי המדיה יפרסמו דברים מבלי לבדוק את מהימנותם כפי שזה היה במקרה של הפרסום האדיר על תוכנת פגאסוס על-ידי המגזין כלכליסט. באותה מידה הם יתנו במה לאנשים כמו
איתמר בן-גביר, שהוא אגב יותר מתוחכם ממר אמסלם. אבל מי שהעלה אותו למודעות זאת הייתה התקשורת. ואני לא מתכוון שהעיתונות צריכה להחרים אנשים או מוסדות שלא אהודים על מישהו אחר. גם לא מוצע שהעיתונות תהיה מעין גוף ניטרלי. להפך, בכול הקשור למדינה דמוקרטית ולחברה פתוחה עליהם להלחם על
חופש הביטוי, אך לא לתת במה רמה לחופש השיסוי, הביזוי או הבידוי. ואם בכול זאת רוצים להצביע על אדם שהוא בור ועם הארץ, די לעשות זאת פעם אחת. על כך אומר משלי "ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו". ואם הסכלות נמשכת גם לזה מתייחס משלי "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה".
