דודי אמסלם לא נח ולא שקט, ללא הפוגה הוא עמל לשדרג עצמו ולהיות נוכח בקדמת הבמה. הוא מעליב, מנאץ ומבזה כל מי ומה שנקרה בדרכו במיוחד: את הממשלה המכהנת ("השינוי"), את העומד בראשה והעתיד להחליפו, את נשיאת העליון, היועמ"ש, יו"ר הכנסת, את מפכ"ל המשטרה ועוד ועוד, לאחר כל אלו הוא מוצא עצמו נאלץ להקצין דרכו, להסלים את נאומיו כדי לשדרג את "מעמדו".
הטראנס שבו הוא מצוי לא מאפשר לו לפקוח את עיניו או להטות את אוזניו לביקורת שניצתה כנגדו מכל הכיוונים. מימין ומשמאל, מדתיים וחילוניים, מאשכנזים וממזרחיים, מצעירים ומזקנים, מאוהדיו וממתנגדיו ולמרבה האירוניה אף לא ממורהו וראש רשימתו אשר גינה את דבריו והפנה לו עורף במפגיע.
ככה זה כשאדם מרוכז בעצמו, מעודד מקסמיו והולך שבי אחר שכרון מעמדו (המדומה), אחר חידודי לשונו: הנאצות, הקללות וניבולי הפה. כל שנותר לו להיות מרוכז בלהצית סביבו אש: אש של שנאה, אש של עליבות נפש, אש של עיוורון ובעיקר אש של מדון שחורכת הכל ולא מותירה דרך של תקווה לשינוי ופשרה.
קדם לו חברו למפלגה אשר יצא בהצהרה גלויה ומקוממת שעיקרה: שכל מה שחשוב בעולם העשייה של מנהיג ציבור (לא משרת ציבור) זה המרדף אחר "שלושת ה-כפים": כוח, כבוד ו-כסף. כבר אז נוכחנו לדעת כי בראש מעיינה של התנועה והממשלה ההיא אינם ענייני הציבור וטובת המדינה, אלא טובתם, מעמדם ומעל לכל טובתו של היו"ר המנהיג ירום הודו.
מיקי זוהר ירד למחתרת ואמסלם עלה אל במת הכנסת כדי למרר את חיינו ואת חיי יושביה. בכל נאומיו מעל דוכן הנואמים ומכיסא מושבו מצהיר ומהדהד את "הנקמה" הצפויה עם חזרתם לכס השלטון, שעיקרה (ציטוט): את החוקים ההזויים שלכם נבטל, את המינויים נבטל ונדיח מתפקיד את אלו ששובצו על ידכם, נמחק כל סימן או זכר לתקופת שלטונכם נשיב על מעשכם בריבוע ובשלישית ואולי אף נשנה את לוח השנה.
משום מה אין ממנו לצד הנקמה ולו הבטחה אחת הדנה בטובת העם והמדינה, רק גמול ונקמה יש בפיו. בתלמוד הבבלי (בבא מציעה דף ג') בסוגיה הדנה בדיני ראיות נקבעה הלכה האומרת: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". אצל דודי אמסלם אפשר לומר "כאלף עדים דמי", שלבטח את מה שהוא אומר ומבטיח יקיים גם יקיים, ידיו וידי חבריו לתנועה יהיו עמוסות במלאכת הרדיפה והנקמה עד להשמדת כל הנותר.
דרכו של אמסלם דומה לדייר המקבל לידיו בית פעיל שכל מערכותיו מתפקדות, אלא שכמו בכל בית יש בו ליקויים המחייבים תיקון, שיפור או שדרוג. אך במקום לתקנם, הוא מחליט להרוס ולא להשאיר מהבית זכר. זאת כשאין לו: לא תוכנית אדריכלית, לא תוכנית הנדסית לא חומרי בניה, לא עובדים מקצועיים וגם לא תקציב להצטייד בהם.
למרבה הפליאה אני מוצא עצמי מזדהה עם מרבית העוולות עליהן דודי אמסלם מלין. אך בו-זמנית אני מוצא עצמי (ללא הסבר הגיוני), עומד מנגד ושולל מכל וכל את דבריו ואת דרכו הנלוזה. כי לנקמה ולגרורתה השנאה אין מקום בחברה החפצה חיים, שלום ואושר. ללא מענה תוותר השאלה מדוע זה נגזר עלינו? למה השלום בתוכנו הולך ומתרחק ואילו השסע הולך ומעמיק? והאם אנו כמהים למציאות אידאית ובלתי מושגת?
