מלחמת הדמים המתנהלת בין רוסיה ואוקראינה זה כבר שבוע רביעי מדאיגה את העולם כולו, מעוררת אמוציות, רגשות הזדהות עם העם האוקראיני וחלחלה למראות הזוועה המשתקפות מבעד למסכי הטלוויזיה. השאלה המנקרת בלב כל - האם תושג שביתת נשק, או שמא המלחמה תחריף, תוסיף לזרוע מוות והרס, ואפילו תידרדר למלחמת עולם שלישית? שליט אחד, בעל פני ספינקס, מסובב את כל העולם על האצבע שלו. נים אחד בפניו לא זע למראה החורבן שהוא ממיט על מדינה שכנה ולמשמע מספרי החללים - רבים מהם אזרחים פשוטים, נשים, זקנים וטף - והפליטים הבורחים בעור שיניהם.
מודאגות במיוחד הן המדינות שגבול להן משותף עם רוסיה - ליטא, לטביה, אסטוניה, מולדובה, וגם פולין. האם באותן תואנות שבהן פלש לאוקראינה יפלוש הצבא-האדום-שופך-הדמים גם אליהן, שהיו עד שנות התשעים חלק מהאימפריה הסובייטית? ביולי 1940 כשנכנסו הרוסים ללטביה, כתב יהודי לטבי מפוחד לקרוביו בחו"ל: "אתם יודעים שיש אצלנו אורחים, חוץ מזה הכל אצלנו בסדר"... כעבור שנה הגיעו ללטביה "אורחים" אחרים - הגרמנים הנאצים. אכן, לא נעים שיש לך שכן שכזה, שמבקש כעבור 82 שנה שוב "להתארח" אצל שכנותיו, מוכן בכל מחיר להגשים את שאיפותיו האימפריאליות.
הידיעות המעודדות המגיעות מזירות הלחימה הן, שצבא רוסיה מדשדש בבוץ, מתקשה להשיג את יעדיו. החשבון שנעשה בקרמלין מתגלה ככוזב. יש ברוסיה כבר מי שמשלמים את מחיר הכישלון המסתמן. גוברות רוחות הביקורת על השלטון ויחד עם זה מתהדקת היד על המפגינים ועל המבקרים, חופש המידע והביטוי נחסם, רוסיה חוזרת לימיה האפלים דמויי השלטון הקומוניסטי. מנגד, האוקראינים נלחמים בעוז ובתוך כך מחזקים את זהותם הלאומית, מגבשים נראטיב של גבורה.
כבכל מדינה מערבית גם אנחנו מודאגים מהמשך המלחמה, אך גם משום שבאוקראינה מתגוררים המוני יהודים, המבקשים עתה להימלט ולהגיע למדינת היהודים, מה שלא עשו בימים כתיקנם. הן זוהי מהות העלייה מאז ומתמיד - יותר משמניעיה ציוניים, עילתה היא רדיפות, אנטישמיות, חוסר ביטחון, סכנת חיים. בכל הקשור להצלת יהודים ולעליה - הדבר מובן ולשם כך אכן נעשה כל מאמץ. אנחנו למודי מלחמות. שוב ושוב מותקפים, עומדים לרוב לבדנו במערכה, והעולם בחלקו הגדול אדיש. והנה מתנהלת מלחמה רחוקה מגבולנו. אז מדוע אנו תוחבים אפנו הקטן בין שני הניצים הגדולים? החיים בישראל - מקום תשיעי במדד האושר העולמי - נמשכים כסדרם, מודאגים רק מהזן החדש של הקורונה, זועמים על האמרת המחירים, ועל התור המשתרך בדרך לחיים הטובים לחופי סיני. שם בכפור האוקראיני ותחת מטחי ההפגזות מתים ונמלטים, וכאן לשם שינוי נהנים מהשקט ומהפריחה.
החשש שמא המלחמה תגלוש למלחמת עולם אינו מופרך כל כך. לעומת זאת, מופרכות לחלוטין ניסיונות שעושים חוגי שמאל אצלנו להשוואה בין אוקראינה ליו"ש. מה הרוסים רוצים "לשחרר" את אוקראינה, אומרים המה, כך ישראל "שיחררה" את הגדה המערבית. מה הרוסים מדכאים את האוקראינים, כך ישראל מדכאת את הפלשתינים. הנה ביום שלישי ייערך בתל אביב כנס שכותרתו: "בין קייב לרמאללה". על מה ידונו בו? על "הלקחים מהמלחמה באוקראינה לסכסוך הישראלי-פלשתיני". כאילו הרוסים רק מחקים את מעשי ישראל האימפריאלית, ר"ל, ביהודה ושומרון. רוסיה - הגדולה בשטחה במדינות תבל שרוצה לספח לעצמה עוד טריטוריה ענקית, בעוד שישראל יודעת שוויתור על הגדה, שממנה נפתחה תוקפנות נגדה, תסכן את עצם קיומה. לשר נחמן שי, שנוטל חלק משום-מה בכנס ההזוי הזה, נזכיר: אנחנו איננו אורחים ביהודה ושומרון! לא זאת אף זאת: הפרשן הראשי של ערוץ 12, אמנון אברמוביץ, שניתן לו חופש אמירה פוליטית מוטית, שוב ושוב חוזר על אמירתו הדמגוגית, שאלה בתוכנו שמתנגדים לקליטת פליטים לא יהודים מאוקראינה, ששים לספח שלושה מיליונים ערבים ולסכן בכך את ישראל כמדינה יהודית.
ישראל מתנהגת ככל המדינות, שלהן אין גבול עם אוקראינה, במה שנוגע לקליטת הפליטים האומללים. מושיטה סיוע הומניטרי ומורלי לאוקראינים הנסים מערבה, ועל כך יש לברך. אנחנו מעורבים גם בדיווח התקשורתי הנרחב (היש עוד עיתונאי ישראל שלא עשה סיבוב בגבול אוקראינה-פולין?), וגם בפעילות מדינית, תוך אשליה שמעורבותנו תביא לעצירת הכיבוש הרוסי (והעיקר שבנט יכול לסמן לעצמו וי). ויש עיתונאי פלשתיני שמספק עילה אנטישמית לפלישה הרוסית: "יהודים החלו להגר לאוקראינה כחלק מתוכניתם להפוך אותה למקום קדוש. הדבר עורר את חששו של פוטין אשר מודע לסכנות האומה היהודית ופועל למנוע ממנה לפגוע ברוסיה"...
הרוסים אינם מתכוונים להיות אורח לרגע באוקראינה. נראה שהבוץ והנחישות של האוקראינים יעצרו בעדם, כשם שהרוסים עצמם הדפו את הפולשים הנאצים לפני שמונים שנה.