אני כואב את עוצמת הפער בין מה שאנחנו מייחסים לביטויים שכיחים בפרשת "קדושים" ובין המהלכים בהיסטוריה של עמי. קיימת עוצמת פער בין עובדות היסטוריות כאובות שפקדו את עמי, הרצופות אירועי חוסר אונים מוחלט, המתבטא בעיקר בהרס החיים הלאומיים בארץ ישראל, ובין המיוחס לעוצמה האלוקית הגדולה בפרשת השבוע שלנו - פרשת "קדושים".
בפרשת "קדושים" חוזרים ונשנים הביטויים - "קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלוֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, פסוק ב') ו"אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" (שם, פסוק ד'). מדובר בשני ביטויים, המצביעים על עוצמה אלוקית וקדושת הכוח השמימי האלוקי. לאחר חג הפסח, כשיום הזיכרון לשואה כבר ניצב בפתח, וכשבתוכנו עוד חיים אנשים שחוו את אימת השואה, קשה לרבים לומר את הביטוי "אֲנִי יְהֹוָה אֱלוֹהֵיכֶם".
נוכח השבר המוחלט בהיסטוריה של האנושות ומול עוצמות הופעותיו של הרשע חסר הגבולות, קשה לרבים בעם ישראל לומר ביטויים, המצביעים על עוצמותיו של הכוח האלוקי, שלמרבה הכאב, לא עמד במבחן, כשהם סובלים עד היום מתוצאותיו ההרסניות. למעשה הביטוי "אֲנִי יְהֹוָה אֱלוֹהֵיכֶם" הפך לאלוהיהם של רוצחים חסרי צלם אנוש וגם אלוהיהם של עשרות מיליוני נרצחים, מתוכם ששה מיליון אחינו, בני העם היהודי, שרבים מהם בעת לכתם לכבשני המוות אמרו את המשפט: "אֲנִי יְהֹוָה אֱלוֹהֵיכֶם" וציפו לשווא לסעד מהכוח השמימי של בורא עולם, שיסעד אותם ויחלצם מהתופת.
בפרשת "קדושים" מפורטות עשרות מצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. אני מרשה לעצמי להמיר את הביטוי הטלת מצוות בהצבת נדבכי קיומנו כחברה. לדעתי, פרשת "קדושים" מציבה בפנינו אתגר, שנאמץ את נורמות החיים הראויות ונעגן אותן בנדבכי קיומנו. חובה עלינו להיות חברה הרגישה לצרכי הזולת, להיות חברה שקיימת בה סולידריות חברתית ורגישות סוציאלית כלפי החלש המהלך בשולי החברה, לכן בפסוק ט' אני היהודי מתחייב להקדיש את פאת השדה לעני ואת הלקט להשאיר לעני הנזקק.
על שלושה פשעי ישראל
כשאנחנו קוראים את פסוק י', אנחנו מוצאים הרחבה המפרטת - "וְכַרְמְךָ לֹא תְּעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְּלַקֵּט, לעני וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם..." זו חברה שתהיה בנויה על כמיהה להשתתת דפוסים של שוויון חברתי תוך רגישות רבה לאלו, שנאלצים למכור את כוח עבודתם, אליהם יש להתייחס בכבוד רב, כפי שנוסח בפסוק י"ג - "לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת-רֵעֲך וְלֹא תִּגְזוֹל, לֹא תָּלִין פְּעוּלַת שָׁכִיר..." ובאותו פסוק מודגשת החובה לשלם את השכר לעובד המשכיר את כוח עבודתו "עַד הַבֹּקֶר".
בצער רב אני כותב, שמציאות החיים בישראל גם היום מאכזבת מאוד את מאוויי פרשת "קדושים" בספר "ויקרא" לצדק חברתי שיעטוף בחמימות רבה את כל מערכות החיים של עמנו בארץ ישראל. ראיה לכך ההתרסה הקשה של הנביא עמוס בפרק ב' פסוקים ו'-ט' - "עַל שְׁלוֹשָה פִּשְׁעֵי יִשְׁרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּּוּ - עַל מִכְרָם בְּכֶסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם" ואף היו נגועים בנגעי שחיתות מוסרית שעלתה על שרטון של מיניות בהמית בכסות של פולחן דתי מעוות - "וְאִיש וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַען חַלֵּל שֵׁם קָדְשִֹי." ההתרסה של עמוס היא לעבר חברה שחיה בימי המלך עוזיהו בממלכת יהודה וירבעם בן נבט בממלכת ישראל. בצער אנחנו מוצאים תופעות כאלו גם בימי מלכים אחרים בממלכת יהודה ובממלכת ישראל.
פרשת "קדושים" פותחת בקריאה שקדושים תהיו בני ישראל, כפי שנוסח בפרק י"ט פסוקים א' ו-ב'. בפרק כ' פסוק כ"ו מודגש, שבקדושה יובדל עם ישראל מיתר העמים: "ואבדל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". אני מאמץ מהפרשה, כי למעשה כל אדם יכול להגיע לדרגה לה מייחלת פרשת "קדושים". הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בשמירה על הבדלה בין טהור לטמא בין מותר לאסור, ובכך נסללת הדרך. אני בהתנהגותי יכול לקרום עור וגידים לכל ערכי פרשת "קדושים" וזאת ביציקת מערכת חיים מוסרית וערכית עם בני משפחתי, בהתנהגותי ברחוב ובמקום העבודה אני יכול להגיע לפסגות של ערכי הקדושה, כפי שהם באים לידי ביטוי בפרשת "קדושים".
קדושת האדם אינה כרוכה רק בהקפדה ובשמירה על ההתנהלות הפולחנית הדתית. הדרך אל הקדושה נמצאת בכל פינה - בבית וברחוב, בשוק ובשדה. אין פינה בתחומי החיים, שהקדושה אינה מגיעה אליה. קדוש הוא מי ששומר על כבוד הוריו וחבריו - מי שמקפיד על מימוש יומיומי את הכתוב בפסוק י"ח "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כפי שאמר על הפסוק הזה רבי עקיבא - "זה כלל גדול בתורה". ובשמירה על הכלל הזה ניתן להגיע לפסגות הקדושה.
