התוכנית הפלשתינית פשוטה: כשישראל, הנסיבות הבינלאומיות או שתיהן לוחצות אותם לפינה פוליטית אך אינן מסיימות את "העבודה" במהלכים בלתי הפיכים שקובעים מסמרות מדיניות להמשך הדו-קיום,¹ הפתרון הפלשתיני הקבוע הוא: א. מהומות ואלימות ב. הבאת הדת המוסלמית לחזית הוויכוח המדיני במהותו ג. גיוס העולם המוסלמי למערכה שאינה שייכת לו ומעורבותו בה בלתי-לגיטימית ודסטרוקטיבית במהותה. שיקולי ישראל ומדיניותה חייבים להיות קשורים קשר עמוק והדוק עם מהות האיומים הנשקפים למדינה. איומים שאינם קבועים, אך קשורים קשר עמוק להתפתחויות ותהליכים אזוריים ועולמיים. שלום הוא אומנם מצב רצוי אך איננו מובטח; כשם שכל מלחמה אמורה להסתיים בהסכם מדיני, כל הסכם כזה עשוי להתדרדר לעימות מזויין. הדיון בין ישראלים לפלשתינים כ-100 שנים אחרי שפרץ, נוגע לכ-10 מיליון נפש בכל צד וניתנת לפתרון בגבולות שטח המנדט הבריטי מ-1920. כאשר מפתחים את הוויכוח לממדים אזוריים ולהיקפים של מיליוני קמ"ר ועשרות מיליוני בני-אדם - זהו משחק אחר לגמרי. מוקד הבעיה היה ונותר היעד הסופי של הצדדים בוויכוח. ישראל מחפשת קיום סביר בצוותא, כאשר היא מקיימת מדינת לאום יהודית על פני שטח שהוא כ-23% משטח המנדט (=א"י המערבית), הערבים - המיוצגים בוויכוח הלאומי ע"י הפלשתינים - מדברים על פתרון שאין בו כלל מדינה יהודית ריבונית. כל עוד זו המציאות, המענה הישראלי חייב להתייחס ולהיגזר מסוגיית הלהיות או לחדול. ברוח זו חייבת ישראל לנהל את מדיניות הביטחון הלאומי שלה. בתחום המדינה היהודית הריבונית, הוכח כבר שיש אפשרות לקיומם של אזרחים ערבים שווי-זכויות כיחידים בתנאי שהם נאמנים למדינה, משתתפים כאזרחים במילוי כל החובות והזכויות ומקבלים את הציביון הלאומי שהוגדר לה ע"י האבות המייסדים והתנועה הציונית המחוללת - ריבונות יהודית על הארץ ללא כחל וסרק. שאלות דתיות כגון: הטיפול באל-אקצה ותפילות במסגד שעל הר-הבית בחגים ואירועים דתיים ומוסכמים אחרים, חייבים להיות מטופלים ע"י נציגות הצדדים ללא מהומות ואלימות ומתוך כבוד הדדי. מהומות הן עילה לסגירת המתחם עד אשר תרגענה הרוחות. אין ואסור שיהיו תכתיבים אלימים - זו מדיניות בט"ל ומשילות אלמנטריות. כוונת המחוקק הישראלי במשך שנות העצמאות הייתה דומה לנ"ל אך לא נחרצת דיה. ככל שנטה הממשל הישראלי "לזהירות וויתורים", כך הגדילו הפלשתינים את חוצפתם ואלימותם בניסיון חוזר ונישנה להטות את הכף בתחומי העשייה לעבר רצונותיהם ושאיפותיהם. לאחר סיום מחזור החגים הנוכחי חובה להחזיר את המצב לקדמותו ולתקן את כל הליקויים שניבעו בו בשנתיים האחרונות - שנות אנרכיה במשילות הישראלית בעיקר באשמתו של המגזר הערבי. עם האמריקנים והאירופים, כנראה שאין על מה לדבר. הם נעולים על נוסחאות-הסדר בנות 30 ו-40 שנה,² שאבד עליהן הכלח. זאת חרף העובדה שכל תנאי הסביבה לרבות המציאות בישראל השתנו שינו ניכר. יציאת ארה"ב מהאזור, מחוללת בו מספר שינויים גדולים נוספים: התפתחות יחסי-שת"פ בין ישראל למדינות ערביות ומוסלמיות שהיו עויינות לישראל אבל לא איום צבאי במסגרת ה"מעגל הראשון"; התפתחות הנטייה האירנית להיכנס כמעצמה אזורית לנעלי ארה"ב ולהתבסס כשליטה אימפריאלית אזורית; חדירת מעצמות אחרות לאזור - בראש וראשונה רוסיה וסין; המשך תוכנית הגרעין האירנית בד-בבד עם התפתחות מרוץ חימוש גרעיני באזור; בריתות אזוריות שתכליתן העצמת הכוחות הדומיננטיים או אלה המבקשים להיות דומיננטיים אחרי יציאת ארה"ב; חולשה אירופית מהותית בשל בעיות פנים בקהילה ומלחמת רוסיה-אוקראינה ואי-יציבות כלכלית עולמית, שהאזור נוטל בה חלק לא מבוטל (בגלל משבר ההתחממות הגלובלית). בשאלות הסכסוך הישראלי פלשתיני, חייבת ישראל לגבש עמדה חדה ובלתי מתפשרת - לא תקום מדינה ריבונית נוספת על ישראל בא"י המערבית. ערביי איו"ש ועזה לא יהיו אזרחים ישראלים. ערביי ישראל שקיבלו אזרחות, ישבעו אמונים יחד עם כל האזרחים האחרים למדינה ולחוקיה ויהיו כפופים לקיום שבועה זו הלכה למעשה אחרת יאבדו אזרחותם. ישראל רואה בירדן את המדינה הפלשתינית ואת העולם הערבי שיזם את המלחמות נגד ישראל כגורם שחולל את תופעת הפליטים הפלשתינים. חובת גורמים אלה לטפל בנושא וישראל תסייע ותשתתף בכך. הסכמי השלום עם מצרים וירדן בעינם עומדים. זהו תנאי הצהרתי, אבל מהלך הכרחי ראשון הדרוש בכדי להסיר ספקות ואי-הבנות כבר בראשית הדרך המשותפת במסגרת הסכמי אברהם. אם לא יעמדו בה הסכמים אלו - אין להם ערך אסטרטגי ועל ישראל לעצב מדיניות חוץ וביטחון לאומי חדשה תואמת למציאות המתהווה בעולם הרב-קוטבי שבדרך.³ לשינויים אלה השלכות מרחיקות לכת גם על הביטחון הלאומי של ישראל, כשלתסבוכת האזורית מצטרפים משברים ישראלים פנימיים: פוליטי - אובדן היציבות הפרלמנטרית ויכולות המשילות של ממשלת בנט, מחלוקת גוברת בציבור היהודי; חוקתי ואידאולוגי משמעותי - על אופי הממשל הראוי ועל מי שיעמוד בראשו, אובדן אמון של רבים בממלכה ההאשמית כגורם חיובי ומייצב; אמון מול המיעוט הערבי בישראל; כלכלי של התייקרות מואצת וחמורה בכל תחומי החיים; מחלוקת גוברת עם החוגים הפרוגרסיביים של יהדות העולם, במיוחד הרפורמים בארה"ב. הסדקים של "אתמול" שלא אוחו כהלכה בתקופות הקצרות של שקט יחסי בשנים האחרונות הולכים ונפרמים במהירות תחת לחץ השינויים החיצוניים והקונפליקטים הפנימיים. השילוב בין איומים אסטרטגיים חיצוניים מתגברים לבין משברים פנימיים שאינם זוכים לטיפול מזורז ואפקטיבי הוא צרוף מסוכן לכושר העמידה ולמוכנות הלאומית להתמודד מול אתגרים קיומיים. בשני אלה, למנהיגות לאומית מקובלת ונחושה, חשיבות מכרעת. הממשלה הנוכחית דמתה בראשית דרכה ל"קסם פוליטי" שמצליח לאחד למערכת עובדת אחת 8 רשימות פוליטיות שמייצגות את כל גווני הקשת הישראלית. תנאי לקיומה היה: איפוק. עד להעברת התקציב לשנים 2022-23, עדיין נדמה היה שכוח הצורך גובר על כוח הפירוד שקדם להקמתה. מאז אישור התקציב, משתנה המגמה - כוח האיפוק נשחק והניסיון חסר האחריות של קיצוני המחנות מכל הזרמים "לגנוב הישגים" באמצעות מניפולציות פרלמנטריות ואישיות, מתגבר ותופס מקום מרכזי בעשיית "נבחרי העם". סילמן, שיקלי, קרא, חבריו של מחמוד עבאס ברע"ם, ובעיקר הליכוד הפכו למכרסמים ומחבלים עיקריים בניסוי הדמוקרטי המעניין של בנט וחבריו. אבל לא הניסוי הוא העיקר, אלא הצלחתו ותוצאותיו וכאן מסקנות-הביניים קשות ומחמירות עם כל יום שעובר. ארבעה נושאים בעיקר מחבלים בכושר פעולתה ושרידותה: חוסר איפוק, כשלון הכלכלה ויוקר המחיה, אנוכיות פוליטית, עויינות מגזרית.⁴ מבחינות מסוימות מזכירה התנהלותו של נתניהו כאופוזיציה לממשלת בנט את התנהלותו של פוטין מול אוקראינה, אלא שפוטין מנהל מלחמה נגד מדינה שהוא רואה בה אויבת מעשית ואידאולוגית גם יחד, המאיימת על מעמדה העולמי של רוסיה כמעצמה בעלת הגמוניה ברורה בחלקים גדולים של אסיה ואירופה המזרחית. נתניהו מאידך-גיסא, מנהל מאבק פוליטי פנים-ישראלי. מהלכים הפוגעים בציבור (הגירה) או באינטרסים ישראלים מובהקים - (התיישבות באיו"ש), ריסון האלימות הערבית (משילות) ומאבק באירן (בט"ל) - הם מעשים עויינים למדינה ולא לקואליציה. זאת יש לזכור: ככל שאנו משתהים בטיפול בבעיות השורש אנו מזמינים "שושבינים" בלתי-קרואים להתערב בהן ובמקום שתדעכנה או תיפתרנה הבעיות במו-ידינו אנחנו מפיחים בהן שוב ושוב רוח חיים ומסייעים בכך להעבירן מדור לדור.