אני מקליד שורות אלו על מיטת חוליי, ומעלה הרהורים הקשורים ליום האחרון של חג הפסח ממנו נפרדנו רק אמש. אני מוצא עצמי חוזר ומעיין במסורת העתיקה של חז"ל, הקושרת את הקשר בין ציון היום השביעי, היום האחרון של החג, לבין קריעת ים סוף וחציית בני ישראל את הים בלכתם בחרבה. מצאתי עצמי קורא מדרש אחר מדרש, כשהמשותף להם הקשר לאירוע של אותו היום, שנמנע ממני לציין את מה שנהוג לעשות באותו יום - לצאת לשפת הים הפרוס מחלון חדרי לקרוא ולשיר על שפת הים את שירת הים. המנהג שהשתרש במשך מאות שנים הוא לגשת לשפת הים ולקרוא את השירה העתיקה - שירת הים. אני הסתפקתי בקיום סדר של לימוד בליל החג - תיקון שביעי של חג הפסח בדומה לתיקון המקובל שבעה שבועות לאחר מכן בחג השבועות. מהמדרשים שקראתי באותו ערב, אבקש להתייחס רק לשניים מהם, המלבנים את שירת ההלל וההודיה. המדרש האחד מופיע במדרש "שוחר טוב" על ספר תהילים, והמדרש השני לקוח ממסכת מגילה בתלמוד הבבלי. מסתבר, שבשני המדרשים מזדקרות גישות שונות ומרחיקות לכת ביחס שלהן להתרחשות היסטורית של שיעבוד עם ישראל בארץ מצריים. למעשה קיימות השלכות מרחיקות לכת לקוטביות התהומית שתי הגישות בשני המדרשים. שני המדרשים מתייחסים לטביעת המצרים בים-סוף. המדרש הראשון - מדרש תהילים כב - מבהיר לנו מאחר שהמצרים "שקעו בים, רמז הקב"ה לים והשליכם ליבשה, והיו ישראל רואים אותם מתים... כל אחד מישראל נטל כלבו ונתן רגליו על צווארו של המצרי, והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזו... אכול מן המעיים שלא חסו עלי...." התמונה היא קשה מנשוא בהעלאת הנקמה לדרגת התבהמות המסכנת תרבות של עם. אודה, שאינני רוצה שילדי, נכדי וניני ילמדו מהמדרש החותר לנקמה. בכאב אני מביע את הסתייגותי מנקמה כתרבות שעולה עד לדרגה של סיפוק מכך, שהכלב אוכל את המעיים של מי שבעבר שיעבד את עם ישראל. המדרש השני הלקוח מהתלמוד הבבלי, מגילה, י', ע"ב אומר רבי יוחנן מאי דכתיב: "...אמר הקדוש ברוך הוא המצרים טובעים בים ואתם אומרים שירה"? קראתי שני מדרשים הדנים באותו נושא כאוב של שיעבוד בני ישראל בארץ מצריים ארבע מאות שנה. המדרש הראשון מדגיש את ערך הנקמה. ואילו המדרש השני משוחרר לחלוטין מיצר הנקמה, ואינו חותר להנחיל בתרבות של עם ישראל ערכי נקמה באויב המצרי, שנהג באכזריות רבה כלפי בני ישראל. יתרה מזאת המדרש השני של רבי יוחנן מבלי ממדים אנושיים ואוניברסליים. קראתי בעיון רב שני מדרשים, המבליטים באותה מסורת של חכמינו זיכרונם לברכה שתי גישות מנוגדות. אני מבין ללבו של כותב המדרש הראשון, אך אני מחבק בחום את רבי יוחנן כותב המדרש השני. עובדה היא, שבמסורת המדרשית כמו בספרות ההלכה המשנאית והתלמודית יש חילוקי דעות, המלובנים תוך הבעת כבוד גם לעמדתו של האחר. מי ייתן וגם בימינו נלמד ממסורת ישראל ונלבן חילוקי כבוד לא באלימות מילולית כסה ובוטה. משני המדרשים אני מבקש לבחון את המציאות של היום. ונראה לי שהחברה בישראל חייבת לנווט את חייה כאן בארץ לא ברוח המדרש הראשון, אלא ברוחו של המדרש השני - לומר לא מוחלט לערכי הנקמה, המובלטים במדרש הראשון. לומר כן לערכים ההומאניים האנושיים במדרש השני.