בכדי ללמוד על יהדות ארה"ב, מקבלי החלטות בארץ צריכים להגיע לארה"ב לסיורים לימודיים. קבוצות קבוצות, מחברי כנסת לראשי ערים לאנשי תקשורת מובילים. בימינו אנו פשוט אנשים לא טסים (בד"כ לחופשה, בילוי וקניות), אז צריך שזה יהיה על חשבון הציבור. אורחים חשובים מאד, ואנחנו מקבלים אותם בזרועות פתוחות, מנסים להראות, להדגים, להסביר. ידידה שלי ערכה ארוחת ערב לקבוצה שלמה, ובת של ידידה אחרת פתחה גם היא את ביתה לארוחת ערב. אלא שהאורחים מכירים ויודעים יותר טוב מאתנו, המקומיים, והם הגיעו בידיעה ברורה מראש מה הם ימצאו. כל השאר לא ענין אותם. מה שלא תאם את הציפיות נזרק גם הוא. והמארגנים, בהתאם לאג׳נדה שלהם, הראו את מה שהם רצו להראות. כך היה כשהגיעו כמה קבוצות וחיפשו אחר האנטישמיות, וכשזו לא הייתה במציאות, היה צריך להמציא אותה. אך כשדיברנו על פעילות נגד יהודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות, הם מיאנו לקבל, כי זה לא הסתדר נאות עם דפוסי המחשבה שלהם. אני זוכר דיפלומט אחד שנשלח על-ידי משרד החוץ לקדם ספר שכתב. אותו עניינו שני דברים, והם בלבד: קניות לאשתו ואוכל כיד המלך. הוא בז לכל השאר, והדבר ניכר במיוחד. אך לא רק הוא, ברגע שאחת המשלחות עזבו את ביתה של פעילה יהודית בבורלי הילס, נפתחו הסכרים, והם פסלו הכל מכל כל. המאמץ, ההוצאה הכספית, קבלת הפנים אליה הביתה שנעשתה מכל הלב לכבוד האורחים מישראל היו כלא היו. להם היו שיקולים משלהם. על-רקע זה קראתי ידיעה באתר ידיעות אחרונות על משלחת כל מנכ"לי המשרדים הממשלתיים (למעט שניים שהעדיפו להמנע) לאירופה, עם אבטחה צמודה ופרופסור ישראלי מלווה, ללמדם על השואה. ההוצאה שאושרה: רבע מיליון שקלים טבין ותקילין, שמשרד ראש הממשלה טוען שזו הוצאה לפי הנהלים, הוצאה ראויה ביותר. את ניצולי השואה דבר זה מרתיח. אתם דנים על כל פרוטה - של כסף שיועד אליהם (וחלקו לעולם לא יגיע ליעודו וליעדו). אך כסף מהקופה הציבורית, לכאורה, עבור הבנת והנצחת השואה הוא ראוי. ובכן, חלק נכבד מכספי התשלומים שהתקבלו מגרמניה הוכנסו לתקציב המדינה. היה צורך, ובכלל זה היה מזמן. היום יש הרבה כסף, רק נשתכח הצפון. הנה מספר דברים פסולים בנסיעה כזו: 1. מה רע בקיום אותו אירוע בדיוק בארץ? ניתן להסתדר ללא טיסה לחו"ל. ממילא ודאי יהנו המשתתפים מבתי מלון ופנסיון מלא (שלוש ארוחות ביום), למרות שהם יכולים להגיע כל בוקר מביתם ולחזור כל ערב ללון במיטתם. 2. כבוד הפרופסור המתלווה לסיור לימודי זה יכול ללמד את התלמידים המשתוקקים למידע דווקא בארץ. 3. הקהילה שתפגש עם המנכ"לים ודאי תרגיש שמכבדים אותה, אך לשם מה? שר התפוצות, ד"ר נחמן שי, מבקר באופן קבוע בחו"ל. ואם יעז מי להגיד "אכפת לנו מניצולי השואה" - לא אכפת לכם, וודאי לא למדינת ישראל. ניצול שואה שאינו חי בארץ אינו זכאי לכל תשומת לב, התייחסות או עזרה מצד המדינה. המדינה אפילו לא יודעת שהם עדיין קיימים, חיים ונושמים. אתם רוצים לראות ניצולי שואה? קרן הידידות מנצלת אותם עד תום - הקרן דואגת מזה שנים לכל הניצולים הרעבים ללחם באוקראינה, ועתה היא מגייסת כספים נוספים. ניצול עד תום, עד האחרון שבהם. 4. המנכ"לים יבקרו במחנה השמדה! נאמר שאפילו לא ביקרו ולו פעם אחת. האם ביד ושם הם היו? האם באחת מנסיעותיהם הפרטיות (אני מניח שכל מנכ"ל היה בחו"ל בעבר), הם טרחו לכלול ביקור במוזאון שואה, במחנה השמדה או לעצור ליד פסל הקשור לשואה? בד"כ התשובה תהיה שלילית, כי זו דרך האדם. אם כה חשוב לכם, סעו על חשבונכם, מכיסכם הפרטי, לא מהקופה הציבורית. 5. אולי לפני שהמנכ"לים שואפים לבקר במחנות השמדה, ינצלו את הזמן שעוד נותר, והוא הולך ואוזל במהירות, לבקר אצל ניצולי שואה שעודם בחיים בארץ? ישמחו את אותו ניצול. אולי יזכו לראות כתובת קעקע על הזרוע. אולי עוד יוכלו לשמוע סיפור מיד ראשונה מאותו ניצול (הדבר הולך ונעשה קשה יותר ויותר בשל גיל ומצבם הרפואי של הניצולים). אולי יראו, יבינו ויפנימו איך המשרד שלהם - המשרד בראשו הם עומדים - יוכל לפעול כבר עכשיו לטובת הניצולים. בקרוב ממש כבר לא יהיו ניצולים אתנו. הורי, שהיו ילדים עת פרצה השואה, הם הצעירים ביותר מהניצולים, והם כבר באמצע שנות השמונים לחייהם. כך שכל ניצול הוא בשני העשורים בין שנות השמונים לגיל המאה. לסוע לחו"ל לבקר במחנות ההשמדה, במוזאונים או באנדרטאות ופסלים ניתן יהיה לעשות גם בעתיד. גם באופן פרטי. אך ללחוץ את ידו של ניצול, לחבקו, לנשקו לא ניתן יהיה לאחר שיפרד מאתנו. הלא מה תהיה התועלת לניצולים או למדינה? התועלת המעשית, המיידית או אפילו רחוקת הטווח אפילו לא תעלה למדרגת קליפות השום או כוסות רוח למת. היא פשוט לא קיימת. לדוגמה, האם כתוצאה מטיול-לימודי כזה, תנקפו אצבע עבור ניצולים שאינם חיים בישראל? האם תעודדו את הנצחת לקחי השואה? האם תיישמו דבר מה? הלא רבות מעלילות הדם המשמשות כשמן על מדורת האנטישמיות המודרנית יוצאות מישראל, ממוסדות החינוך להשכלה גבוהה, מאוניברסיטאות מובילות, הן ולא אחרות. למדינה שמרגישה את כוחה ועוצמתה, רבע מיליון שקלים הוא סכום זניח. אך מדינה שמתעלמת מהכאב של היחיד, מהקשיים של אותו ניצול, מיכולתה לעשות משהו משמעותי בעודו בחיים, נכשלה במשימתה. אותם מנכ"לים ייטיבו אם ינצלו בדיוק את אותם חמישה ימים של טיסות וארוחות ובתי מלון וטקסים ריקים מתוכן (למעט הזדמנויות צילום והתפעלות אישית או קידום עצמי) ויגיעו ברגל, באוטובוס או במכוניתם הפרטית לבית ספר קרוב, ושם יפגשו עם הילדים - בכיתות א׳-ד׳, ה׳-ח׳, ט׳-י"ב - שעת לימודים אחר שעת לימודים, וידברו אתם על השואה - מה היה, למה, מה למדנו מכך, האם בגלל השואה הוקמה מדינת ישראל (כך טוענים מקטרגינו), איך ניתן למנוע השנותה, האם השמדת העם הארמני הייתה "שואה" ומה הקשר בין השואה שלהם לזו שלנו, מה התפקיד שלנו כבית לאומי וכמקלט וכיו"ב. יתחילו כל יום ללא טלפונים חכמים, פקידות, יועצים, דוברים, משפטנים וכו׳. ראשית בבית ספר יסודי. אחר כך בחטיבת הביניים. ובסוף כל יום בתיכון. יעברו יום יום מעיר לעיר, עד שלאחר חמישה ימים כפול כמעט 30 פקידונים בכירים-מאד, כפול שלושה בתי ספר ביום מדובר בכ-450 פגשים עם כיתות לימוד. וכל זאת ללא הוצאות, ללא החזר הוצאות, ללא מלווים, מאבטחים, פרופסורים מכובדים ואחרים. 450 פגשים כפול 30 תלמידים מדובר במסר שהם אולי ישמעו, ובמסר שאולי הם ישמיעו ללמעלה מרבבה. כל אחד מהתלמידים יחזור לביתו ויספר להוריו ולאחיו. מדובר בלפחות שלושה רבבות נוספים. חשבון פשוט, ללא נסיעה לחו"ל. ללא בתי מלון. ללא תקציב ציבורי. הדבר היחיד הדרוש הוא נחישות והתמדה - למשך חמישה ימים של מעשה, לא של דיבורים ריקים. כל אחד מאותם מנכ"לים מאוד מכובדים שיפנה מזמנו המאד עמוס לטובת ילדים בבני שבע עד שבע עשרה יטיל עליהם ועל עצמו משימה: למצוא ניצול בשכונתם, ולדפוק על הדלת להגיד שלום. לא שכחנו אותך. האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות. זו יכולה להיות תחילתה של חברות מופלאה. לא הילדים ולא המנכ"לים ישכחו זאת. אך על הטיול המתקושר והמהנה לחו"ל, שתוצאותיו דלות ובלתי מעשיות, הם לא יוותרו. כי הטיול נוצץ, ועטוף בגלימה "ראו עד כמה אנחנו עושים" והניצולים זקנים, באים בימים, כבר לא סקסיים, את רובם קשה להבין, ולנו אין סבלנות. לילדים מורים ותוכנית לימודים, ולמנכ"לים עבודה מאוד חשובה, כך שהם יפסלו את הרעיון עוד טרם קרם עור וגידים. זה לא בשבילם. זה פחות מהם. הם מאד, מאוד חשובים. מתי יקום מנהיג ויגיד "דיינו, אנחנו לא ננהג כך. אנחנו מתחילים פרק חדש, דף חדש, יום חדש. אכפת לנו מהניצולים שעוד אתנו, ואנחנו נפיק את המירב מפגישות אתם. בשביל כך אין צורך לטוס לחו"ל. למעשה, לא צריך להרחיק מהשכונה בה אנו גרים". בינתיים, בסדום ועמורה, יעלו את כל הסיבות וכל התרוצים מדוע זה ראוי ורצוי לטוס לחו"ל, והתקציב קיים, וההוצאה לפי הנהלים, ולניצולים עוזרים, והילדים לומדים, ואנחנו עסוקים, ואיך בכלל אתה מעז לתקוף אותנו, כשכל מטרתנו נעלה. אולי ישמע מי את פניתו של בן ניצולי שואה, שהוריו עדיין בחיים, וישאל "הכצעקתה"? אולי תגיע הצעקה השמימה, ויבוא הקב"ה לראות, ונזכה שיכוון אותנו לעשיה ברוכה, למחשבה תחילה, לעיסוק בעיקר ולא בטפל.