כשזכו ישראל לעצמאות מדינית בימי החשמונאים, נקבעו לדורות ימי החנוכה, ימים שמשמעותם הכללית הוסברה יפה בנוסח "על הניסים" שנכנס לסדר תפילתנו: "מסרת גיבורים ביד חלשים... ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן". ובמגילת תענית, פרק ט': "ולמה נוהגת לדורות? שעשאום בצאתם מצרה לרוחב ואמרו בה הלל והדליקו נרות בטהרה". דורנו זכה לעצמאות ולתקומה מדינית בעזרת היד הרמה של צור ישראל וגואלו. ניסים גלויים נעשו לעין כל, ואם גם חלק גדול מבעלי הנס אינם מכירים בניסם, אין זה צריך למנוע את המכירים והמרגישים מלקרוא בשם ה' על הניסים ועל הנפלאות, אין זה צריך למנוע מלהודות ומלהלל למראה היד הגדולה. כך אנו אומרים יום-יום: "הודו לה', קִראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו". אכן תופעות שונות במדינה מדכאות את הנפש, בעיות גדולות מציקות ומנקרות במוח, ויש שלפעמים גוברים רגשות הייאוש ומגרשים את הרגשת השמחה. אך כבר שנה לנו מרן הרב [הראי"ה קוק] זצוק"ל: "אין בן-דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה" – פירוש: שיפלו לתוך יאוש למראה תהליך הגאולה עצמה. וכיוון שכך יש לזכור ברגעי הייאוש, כי למרות הכלל הננו נמצאים בתהליך של גאולה.

• הרב משה צבי נריה, מייסד ישיבות בני עקיבא, אייר תש"י

ב-364 ימות השנה אנו עוסקים בביקורת. אנו מבקרים את סדרי המדינה ואת ראשי המדינה. אנו מונים את הטעויות המרובות שטועים המנהיגים שלנו והשרים שלנו. אנו צוברים ומערמים תילי-תילים של ליקויים שאנו רואים ומרגישים אותם בכל פינה שאנו פונים במדינתנו הצעירה. ואין להתרעם שאנו עושים כן. במקום שהכל טוב בעיני הכל, במקום שאין רואים ואין מראים על השגגות והזדונות שנעשים במדינה, שם הכל קופא, הכל נרדם – והכל מתנוון והולך. אולם יום אחד בשנה צריך שיהיה לאומה במדינתה יום של חג באמת. בו, ביום אחד ויחיד זה, הקטרוג צריך להשתתק והביקורת החריפה צריכה לפסוק. ודאי, גם יום זה צריך להיעשות יום של חשבון הנפש; אבל בו צריך החשבון להיות אחר: הוא צריך להיות חשבונו של מה שהושג, של מה שנשתנה לטובה בכלל ושל מה שניתָקֵן ונשתכלל בשנה האחרונה בפרט. יום אחד בשנה זו, יומו של חג העצמאות, צריך להביא בפני העם את החשבון של הפסיעות הגדולות והקטנות שפסעה המדינה לקראת אותן המטרות של התרחבות, התקדמות והתעלות, שהציג החזון הלאומי לעצמו בשאר 364 ימות השנה. ומכאן התביעה שיום העצמאות ייהפך לחג העצמאות. חג, שבו נביא חשבון לא רק למה שאנו חסרים אלא גם למה שהשגנו. כי בוודאי ובוודאי זקוקים אנו לביקורת בלתי פוסקת ובלתי נושאת פנים; אך לא לביקורת בלבד. במלח בלבד אין להיזון. ביקורת בלבד תדכא את הרוח ולא תצמיח כנפיים לאומה. הכל יודעים שהנביאים היו מבקרים ומוכיחים, מייסרים ונוזפים. אבל הרבה שוכחים ומשכיחים, שהנביאים היו גם מנחמים ורוקמים חלומות קסם לאומה לא פחות משהיו מייסרים אותה ומוכיחים דרכה על פניה. והתלמוד אפילו אומר, שמידת הנחמה מרובה ממידת הפורענות. אם הימים הנוראים ותשעה באב הם ימי התוכחה וזכרון הפורענות, צריך יום העצמאות ליהפך ליום הנחמה ועליית הנשמה – לחג העצמאות. ואז יידע ישראל להעריך את המאורע של התקומה המדינית והרוחנית בכל גודלו ותפארתו. אז תשוב השמחה למעונותינו והגוי כולו ירגיש בכל נימי נפשו את דברי הכתוב הנהדר שבאחד ממזמורי ההלל: "זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה בו".

• ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, אייר תשי"ד

הננו עם עתיק שזכינו לחיים ארוכים. אבל לאריכות ימים זו זכינו לא על-ידי עמידה וקיפאון בלבד וגם לא על-ידי התקדמות בלבד, אלא על-ידי תערובת של שני הכוחות הללו ביחד. ה"שהחיינו" שזכינו אליו היא על-ידי "וקיימנו", על-ידי שמירה על הקיים, וגם על-ידי ש"הגיענו לזמן הזה". כלומר, שאין אנו עומדים קפואים על עמדתנו הקדומה, אלא אנחנו הולכים ומתפתחים ביחד עם התפתחות התרבות העולמית. זוהי ברכתנו המיוחדת, שרק אנחנו זכינו אליה. בית ראשון העמיד נביאים שלימדו אותנו את מוסר החיים; בית שני העמיד חכמים וסופרים שלימדו אותנו את חוקי החיים. מה יבוא ללמדנו הבית השלישי? הבית השלישי צריך להעמיד מחוקקים ואנשי מדינה שילמדונו את החוקים המוסריים של הנהגת המדינה הישראלית, שילמדונו את דרך חיי המדינה על היסודות של התרבות הלאומית. הבית השלישי יהיה, אם כן, מזיגה בין הראשון והשני. התפקיד הגדול של דור התחייה שזכה לגאולה והגיע "לזמן הזה" יהיה לקשר את הזמן הזה עם קיום הדורות של העבר, שלא יתחיל מ"בראשית" ושלא ישליך את העבר אחרי גוו. אם יהיה כקטן שנולד, יהיה קטן בגויים. אומה קטנה בת שניים-שלושה מיליונים היושבת על שטח של אילו אלפי קילומטרים, מה כוחה כי תייחל לגדולות ומה גבורתה כי תתחשב בין הגויים? אולם, אם עם ישראל יבוא אל העמים בסבל הירושה שלו, עמוס באוצרותיו הרוחניים שאסף בחופניו במשך הדורות, אז תִשְֹגֶה אחריתו מאוד ויקוים בו "חדש ימינו כקדם". ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!

• הסופר והמחנך חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), תש"ט

למה הדבר דומה? לבעל משפחה גדולה, שהתגוררה בהרבה בתים, והיה לו עסק עם הרבה בעלי בתים, וסבל מהם צרות צרורות, משום שרבים מבעלי הבתים לא רצו שיהא שכן שלהם. משירדו לחייו, נזכר בחלקת נחלה, חורבה ישנה, שזה מכבר עזב אותה – והחליט לשוב ולהתיישב בה. תהא חורבה – ובלבד שתהא שלו, ובלי בעלי בתים. נכנס לדור בחורבה והחל לבנותה ולקוממה, לתקן את היסוד, לשפץ את הקירות, לחדש את הגג, לבנות מחדש ולהוסיף אגפים – לבל ייזכר כי הייתה זו חורבה. ולאט-לאט החל מכנס את משפחתו הגדולה. עבודה קשה קיבל עליו! מלאכת הבנייה והבנייה מחדש ותוספת הבניין הייתה כמעט למעלה מכוחותיו, וקשה ביותר היה סידור המשפחה, משום שהיו מנותקים זה מזה, נעשו כזרים זה לזה, והדבר הכביד על הסידור. אבל הוא לא נפל ברוחו והמשיך בעבודתו. ושכעבר זמן מסוים, פשט זרועותיו לרווחה, כדי לנשום נשימה עמוקה ולהתבונן במלאכתו, והרגיש שליבו מתרחב ושריריו מתמלאים כוח חדגש, וברוב התלהבותו קרא: "הו, כמה טוב כשיש לך בית משלל ואתה בעל בית לעצמך!". ונמצאו אנשים רעים, צרי עין, שהיו מצביעים על אי-סדר ועל תל אשפה ועל פינות שטרם נבנו, וידבר האיש אל ביתו לאמר: "הו, השוטים הללו, המיידים אבנים בחצי המלאכה! אבל אני עוד אבנך עם כל הנוחויות, בניקיון וביופי לתפארת. הידד, ביתי שלי!".

• המחזאי והסופר האידי דוד פינסקי

אין בעל הנס מכיר בניסו, ואם גם הכיר בו בראשיתו, הרי במשך הזמן חולפת ההתפעלות הראשונית וחיי יום-יום משכיחים את הפלא שהתרחש. המשתחרר מבור כלאו מאושר מאוד בימים הראשונים לשחרורו, והוא מרגיש בכל ישותו שאין דבר טוב ונעלה מהחופש. ואולם כשהוא מתרגל לו, שוב אינו מסוגל להעריך אותו, ולהפך: כל דאגה וכל טרדה שהן מצויות גם בחופש, ולפעמים גם נובעות מתנאי החופש, מרגיזות אותו ומביאות אותו לידי תרעומת ותלונות. חולה אנוש ששב לאיתנו מלא רגשות הודיה בזמן הראשון להחלמתו. אָטוּ מילתא זוטרתא היא [האם זה דבר קטן]? חייו ניתנו לו במתנה! ואולם במשך הזמן כל עניין המתנה נשכח מליבו, ושוב אינו מוכן לשאת בסבלנות גם הצטננות קלה. בקיצור, מתרגלים לכל. מתרגלים גם לעצמאות. וכיוון שמתרגלים אליה היא נעשית חולין. אך כשם שהרגל נעשה חולין, כך הרגל נעשה גם טבע. העצמאות הולכת ונעשית חלק בלתי נפרד מטבענו. עצמאותנו הולכת ונמזגת עם עצמותנו. התמזגות זו אינה התרחשות בזק. היא תהליך הדרגתי, תהליך הכרוך גם בלבטים וייסורים. אך עם התגברותו של תהליך זה, תהליך ההתמזגות של עצמאותנו עם עצמותנו, תלך ותגבר גם עוצמתנו. הא בהא תליא! ואולם הגרעין כבר נקלט. הגרעין כבר נובט. "והיה ראשיתך מצער ואחריתך יִשְֹגֶה מאוד". אשרי הדור אשר יזכה לראות את עץ ישראל בכל הדר שגשוגו ובכל חמדת פריו. אבל גם אנחנו, הדור של "ראשיתך מצער" – אשרינו שזכינו לכך!

• המשורר דוד שמעוני

שמים, מאז שגלינו מהארץ, היו לנו בכל מקום, אפילו בין החומות של גטאות (שם – בלי אופקים, כמובן), שעל כן הלא הם, שלא כאדמה המקבילה להם מתחת, אין בהם לא גבולות ולא תחומים, ואת אורם, מהשמש או מהירח, מרעיפים הם לכל אם ווה, בלי הפליות. אלא שאנחנו, מרוב התלאה והדוחק והרחיפה התמידית באוויר, לא הבטנו אליהם אפילו בקצה העין. לא יכולנו פשוט להזדקף לשם כך – משל לתלוי על חבלו, שרגליו כבר ניתקו מהקרקע. והנה היה זה אשר אחרי כל מיני בקשות ותחינות וטענות של פרקליטים והשתדלות של גדולים וטובים, אשר הרעה שנעשתה לנו נגעה עד ליבם, החזירו לנו שליטי התבל את גזלתנו. קיצצו, כביכול, את החבל, ואנחנו, בכוח החיוניות שבנו, זו שהיא מביאה לפעמים את שונאינו לידי יאוש – נמצאנו עומדים תכף הכן על רגלינו. מסביב שוררים עוד אומנם ערבוביה ואי-סדר, המעלים על הלב את ימי בראשית, כאשר מעשי הבריאה והיצירה נעשו בתוך התוהו ובוהו. אבל להזדקף ולעמוד קוממיות כבר אפשר לנו, וגם להביט אל השמים, אשר פה הם רחבי אופק – מלוא העין.

• הסופרת דבורה בארון